מעולם לא אהבתי חוקים, אבל אני כל כך רגיל אליהם. שלפעמים אני ממציא אותם וחי לפיהם גם כשאני לא חייב.
כי בלי חוקים יהיה כאוס.

אבל כרגיל אני משקר לעצמי.
אני כבר בכאוס. בעולם של כאוס.
ואני רק מנסה לסדר אותו, למצוא חוקיות. למצוא היגיון.

ואין היגיון.
הכול מעורבב יחד, מתחמם על כיריים לוהטות, מבעבע, כמעט גולש החוצה מהשוליים — אבל רק כמעט.
מאוזן.

אלט שיפט. שפת הקודש שוב תחת אצבעותיו. הוא עוצם את העיניים ומנסה לראות.

הוא מחנה את האופניים בלובי של הבניין הנמוך, בחולצה מכופתרת סחוטת מים; את הרטיבות הוא עדיין לא מרגיש. בעצם, נראה שהוא לא מרגיש כלום, לא את הרגליים שאמורות להיות עייפות ולא את הפצע בכף היד מהנפילה, או יותר נכון ההתרסקות של לפני יומיים. הוא גם לא חושב על כלום. או אולי רק על מה שעליו לעשות כדי להיכנס הביתה מהר ככל שאפשר, תוך כדי ביצוע הפעולות בסדר המוכר שהוא שכלל במהלך השנתיים בהן הוא גר בדירת הקרקע ההיא. הוא פותח את הדלת של הלובי שלא הייתה נעולה.

כל חיי הנשמה האנושית הם בסך הכל תנועות בין הצללים. בדמדומי התודעה. לעולם לא באותו אקורד או בדימוי שלו מול המחשבות והמציאות. וכולם מסגלים יהירות מסוימת. וישנה טעות שאת הרמה שלה לא ניתן לקבוע או שאנחנו פשוט לא מסוגלים להבין. אנחנו משהו שממשיך במהלך ההפסקה של ההופעה; ולעתים, דרך דלתות מסוימות, אנחנו תופסים הצצה למה שיכול להיות לא יותר מהנוף. והעולם הוא מערבולת אחת גדולה בתוך ים של חושך. האם הם אמיתיים? איפה עובר הגבול בין המציאות לדמיון.