פרוזה

שתיקה

ועוד מילים. והברות. ועוד תשובות לעוד ועוד שאלות. ובסוף שלום בלתי נמנע ולהתראות. והעיקר להפר את השתיקה הצורמת. ובו בזמן לתהות, מה לעזאזל היא רוצה לשמוע ומה בשום פנים אסור לפלוט. וחלק ממך עוד רגע באמת קם והולך. אבל ההצגה חייבת להימשך. או בעצם רק להתחיל. במשפט פתיחה צולע בבר הרגיל. ואתה בקושי שומע את עצמך. והיא מחייכת.

להמשיך לקרוא ←
רשומה רגילה