לא ידעתי איך להתחיל. איך להמשיך. איך לסיים ולהתחיל משהו אחר לגמרי.
זה פחות או יותר מה שאמרתי, אם זכרוני אינו מטעה אותי – והוא בדרך כלל כן.
וזה גם מה שהבנתי מהשיחה עם עצמי.
זה כל מה שנשאר.
שוכב על ספה. מהרהר.
בתובנה האחרונה, ובזו שתבוא אחריה.
למה נשארתי שם. שרוע. מחכה למשהו אחר – יותר מעניין. או פחות. לא יודע.
משעמם?

הוא לא מרגיש עצב.
גם לא ייאוש.
הרגשות האלה דורשים חומר דלק. משהו לשרוף.
והוא התרוקן. כל המערכת הכימית, כמו עיר אחרי מלחמה – קווים תלויים, צינורות קרועים, לא נותר מה להעביר דרכם.

עברו דקות ושניות ושעות וימים.
בקיצור – המון זמן.
מספיק זמן. הפסקתי לעקוב.
כל הסיפורים שלא יסופרו לעולם, כנראה – על ימים חסרי משמעות, בחיים חסרי משמעות, בעולם חסר משמעות – חלפו יחד איתו.
וכעת, לעת עתה לפחות, הידיים מוכנות. מעל האותיות.
זה הפסנתר שלי. וכל התווים בו נשמעים אותו דבר.
אבל אני ממשיך לנגן.
ממשיך – כמו אידיוט – להקיש על המקשים.

חזור אחורה ונסה שוב.
והתוצאה לא משתנה.
ושוב פעם, בצורה אחרת, במילים אחרות, בהבעות פנים שונות – והתוצאה עדיין אותה תוצאה.
עדיין חלק בלתי נפרד מההצגה שלא מסתיימת.
ואני בטייק המי יודע כמה.
ואני ממשיך, כי אין משהו יותר טוב לעשות.
כל השחקנים למקומות.
אנחנו נעשה זאת שוב – עם קצת פחות רגש הפעם.

ואני שוב חוזר אל אותה הנקודה.
ואני ואני ואני.
מה אני רוצה.
מקיא הכל החוצה, עד שמשהו יקרה בין השורות.
משהו מדהים שקורה רק שם, במקום ההוא שחבוי בין אלפי מילים חסרי כל משמעות.
והדרך היחידה להגיע אל המקום ההוא היא לכתוב את כל המילים הללו.
הדרך היחידה להצליח היא להיכשל.

האבסורד בחברה בה זכיתי לגדול,
או אחד האבסורדים לפחות,
הוא שקורה כל כך הרבה
ועדיין זה מרגיש כאילו לא קורה כלום.

הקפוצ'ון שלך, הוא נורא יפה.
היא שמעה אותו, הנערה שעמדה בינו וביני. בינינו.
ובכל זאת נראה שלקח לה זמן להבין שהוא מדבר אליה.
זה הרגיש שהם מכירים. אח ואחות אולי.
ודווקא עכשיו הוא נזכר לומר לה שהקפוצ'ון שלה יפה.
זה יפה מצידו.
תני לראות מה כתוב מקדימה.
כן הוא ממש יפה, ומיוחד.
תודה. אני כמעט בטוח שהיא אמרה תודה.

סתם עוד בנאדם שפוחד למות.
סתם עוד בנאדם עם משפחה, עם ילדים ואישה.
סתם עוד בנאדם שהולך כל בוקר לעבודה וחוזר חזרה הביתה בלילה לאותה המיטה.
סתם עוד בנאדם עם חלומות שלא התגשמו.
סתם עוד בנאדם שחשב שהוא חי.
שעדיין חושב שהוא חי.
שחושב שיש לו מה להפסיד בזמן שמעולם לא היה לו כלום. 

סתם עוד גופה מהלכת.
סתם עוד בנאדם שמתחיל להתעורר מחלום בלהות.
בלה בלה בלה בלה.

שם ברקע. עכשיו.
אני חושב עליו.
ממתין בסבלנות לעוד התפרצות.
ובו בזמן אני תוהה אם הוא בכלל קיים במציאות.
כמו העץ ביער, שאף אחד לא שמע שהוא עדיין עומד.
וכל העלים נשרו.
וברגע של ייאוש, או הארה, או ייאוש שהופך להארה רגע לפני שיחזור שוב להיות ייאוש, אני מחליט להיכנע – או שזה בעצם הגורל אשר מחליט עבורי.

מעולם לא אהבתי חוקים, אבל אני כל כך רגיל אליהם. שלפעמים אני ממציא אותם וחי לפיהם גם כשאני לא חייב.
כי בלי חוקים יהיה כאוס.

אבל כרגיל אני משקר לעצמי.
אני כבר בכאוס. בעולם של כאוס.
ואני רק מנסה לסדר אותו, למצוא חוקיות. למצוא היגיון.

ואין היגיון.
הכול מעורבב יחד, מתחמם על כיריים לוהטות, מבעבע, כמעט גולש החוצה מהשוליים — אבל רק כמעט.
מאוזן.