פרוזה

80 פעימות בדקה

בין קירות אדומים הכל מתחיל לנוע הרבה יותר מהר. המחשבות. והגוף שחשבת ששייך לך. והרעד משתלט. כבר שכחת אחרי מה אתה רודף. ומהר מאוד אתה מגלה שאתה הוא הנרדף. והוא עומד מחוץ לחדר החשוך שבו את יושב, עם אקדח. והוא דופק בדלת. בינתיים היא נעולה, בדקת כנה פעמים רק כדי להיות בטוח. אבל היא כל מה שמפריד ביניכם כעת. ואתה יודע שלא נותר עוד זמן רב. וזה מרגיש שמהצד השני ניצב עדר של פילים. ואתה יושב שם בפינה, מכופף, עם הראש בין הברכיים. מנסה להשתיק את הרעש מחריש האזניים. כדי להרוויח עוד כמה שניות, עוד נשימות, עוד זיכרונות ממה שהיה ולא ישוב להיות. והדפיקות מתחזקות. והוא עוד רגע בפנים. אבל הוא לא באמת שם, הוא לא היה שם בפעם הקודמת, ובזאת שלפניה. ואם לא תחשוב עליו הוא פשוט יעלם. ואתה לוקח נשימה עמוקה. מנסה לחשוב על מקום אחר, מקום טוב יותר. אבל כלום לא מתחבר. רק הבזקים של אור שנמרחים בתוך עצמם ונעלמים אל תוך התהום הפעורה של נשמתך. ועוד נשימה. ועוד נשמה. ועוד נשימה. פנימה והחוצה. פנימה והחוצה. הכל בסדר. הכל בסדר. אין ממה לפחד. שום דבר רע לא ייקרה. לפחות לא הפעם. לא היום. לא עכשיו.

להמשיך לקרוא
רשומה רגילה
Poetry

לפני השחר

הוא עומד על צוק
הוא דומה לי
יכול להיות שהוא אני
לא נראה שהוא פוחד
הוא פשוט קופץ
בלי תהיות
מותיר אותי עם כל השאלות
בשלב הזה ניתן רק לשער
הוא לא רצה להתאבד
אפילו לא חשב על המוות
הוא קפץ כי הוא יכל
כי הוא היה שם
והצוק היה שם
וזה היה הדבר הכי טבעי בעולם
לא הייתה אפשרות אחרת
הוא גם לא חיפש אחת
הוא פשוט ידע
בכל עצמותיו ועורו
ושאר איבריו המדומיינים
הוא ידע שהוא יכול
ושזה לא באמת משנה
הוא קפץ ונעלם
ופקח את עיניו לעוד בוקר מושלם

רשומה רגילה