פרוזה

רגעים

מה רציתי לספר. זה בטח לא היה חשוב כי אני לא זוכר. ואולי מעולם לא היה משהו לספר. ובכל זאת התחלתי. בלי מטרה. וזה מזכיר לי סיפור. סיפור אמיתי שקרה כשהייתי יותר צעיר, הרבה יותר צעיר. אני לא בטוח שהמילה הרבה הייתה במקום. אני לא באמת זוכר מתי זה בדיוק קרה. אפילו לא חשבתי לכתוב עליו כשהתחלתי אבל כעת, אחרי שהוא כבר הוזכר, אין לי… אני לא באמת חייב. אני יכול להשאיר את זה ככה. פתוח. ולהמשיך לנושא אחר. כמובן שאני יכול. אבל מה? ולמה? יש סיפור יותר טוב? זה בכלל משנה? כולם באים והולכים, כמו גלים. לעיתים שקטים ולעיתים יותר סוערים. וגם הסיפור ההוא הוא גל, שנשטף אל החוף והתמוגג חזרה אל תוך האוקיינוס האינסופי של הזמן. אבל לפני שהוא נעלם הוא חצב סימן קטן בסלעים. סימן מאוד קטן. כה קטן שהוא כמעט בלתי נראה. אבל הוא שם. ואחריו נוצרו סימנים נוספים. זיכרונות. שהעלימו אותו לחלוטין. ומה זה אומר על הגל, שהוא לא היה קיים. אם הסימן נעלם מה זה אומר עליו?

להמשיך לקרוא
רשומה רגילה
פרוזה

נצח נצחים

הכל כבר נכתב על ידי סופר שאני לא מכיר. כל הסיבות והתוצאות. הכל חרוט לנצח. וכלום לא ישתנה. לעולם. מה הטעם לנסות. ושוב לרצות. ולהתרצות. ולנשום. ולנשום. ולעשות את הבנאליות שנעשתה. אתמול ושלשום. עד היום ההוא. בו הנשימה נפסקה. ואז. ואז. ואז. ואז. מה. מה היה אז.

כלום. אולי. אולי כלום. למה לא כלום. כלום נצחי. אולי אני כבר בכלום הנצחי. תמיד הייתי בתוכו. בכלוב הנצחי. תמיד הייתי ותמיד אהיה. מה שלא אהיה. לנצח. מוזר לחשוב על הנצח. ומסחרר. ואולי אפילו משחרר. הנצח. האין סוף.

להמשיך לקרוא
רשומה רגילה
Poetry

גרוטאה שכורה

ובכן, הזמן חלף במהרה
יצאתי בלי הכרה
החוצה אל הגרוטאה השכורה
וכשהנעתי בזהירות
בהרגשת התרוממות
אלוהים יודע, הלב בער כמו מדורה
ועכשיו הרוח עולה אל על
בנסיעה עם הגורל
על כביש עמוס ומפותל
אור הכוכבים מתפוגג בזריחה
ואני בראש התהלוכה

להמשיך לקרוא
רשומה רגילה