בין קירות אדומים הכל מתחיל לנוע הרבה יותר מהר. המחשבות. והגוף שחשבת ששייך לך. והרעד משתלט. כבר שכחת אחרי מה אתה רודף. ומהר מאוד אתה מגלה שאתה הוא הנרדף. והוא עומד מחוץ לחדר החשוך שבו את יושב, עם אקדח. והוא דופק בדלת. בינתיים היא נעולה, בדקת כנה פעמים רק כדי להיות בטוח. אבל היא כל מה שמפריד ביניכם כעת. ואתה יודע שלא נותר עוד זמן רב. וזה מרגיש שמהצד השני ניצב עדר של פילים. ואתה יושב שם בפינה, מכופף, עם הראש בין הברכיים. מנסה להשתיק את הרעש מחריש האזניים. כדי להרוויח עוד כמה שניות, עוד נשימות, עוד זיכרונות ממה שהיה ולא ישוב להיות. והדפיקות מתחזקות. והוא עוד רגע בפנים. אבל הוא לא באמת שם, הוא לא היה שם בפעם הקודמת, ובזאת שלפניה. ואם לא תחשוב עליו הוא פשוט יעלם. ואתה לוקח נשימה עמוקה. מנסה לחשוב על מקום אחר, מקום טוב יותר. אבל כלום לא מתחבר. רק הבזקים של אור שנמרחים בתוך עצמם ונעלמים אל תוך התהום הפעורה של נשמתך. ועוד נשימה. ועוד נשמה. ועוד נשימה. פנימה והחוצה. פנימה והחוצה. הכל בסדר. הכל בסדר. אין ממה לפחד. שום דבר רע לא ייקרה. לפחות לא הפעם. לא היום. לא עכשיו.