סתם עוד בנאדם שפוחד למות.
סתם עוד בנאדם עם משפחה, עם ילדים ואישה.
סתם עוד בנאדם שהולך כל בוקר לעבודה וחוזר חזרה הביתה בלילה לאותה המיטה.
סתם עוד בנאדם עם חלומות שלא התגשמו.
סתם עוד בנאדם שחשב שהוא חי.
שעדיין חושב שהוא חי.
שחושב שיש לו מה להפסיד בזמן שמעולם לא היה לו כלום. 

סתם עוד גופה מהלכת.
סתם עוד בנאדם שמתחיל להתעורר מחלום בלהות.
בלה בלה בלה בלה.

שם ברקע. עכשיו.
אני חושב עליו.
ממתין בסבלנות לעוד התפרצות.
ובו בזמן אני תוהה אם הוא בכלל קיים במציאות.
כמו העץ ביער, שאף אחד לא שמע שהוא עדיין עומד.
וכל העלים נשרו.
וברגע של ייאוש, או הארה, או ייאוש שהופך להארה רגע לפני שיחזור שוב להיות ייאוש, אני מחליט להיכנע – או שזה בעצם הגורל אשר מחליט עבורי.

אפשר לשאול שאלה אישית?
מה זאת אומרת אישית?
קשה להגיד, אתה תבין אחרי שתשמע את השאלה.
אני מעדיף לדעת לפני.
זה מורכב.
אז אתה לא יכול.
מה לא יכול.
לשאול.
זה לא מסקרן אותך לדעת?
קצת מסקרן. יודע מה, לך על זה, מה כבר יכול להיות.
אתה מאושר?
למה אתה שואל?
אמרת שאני יכול. פשוט תענה, כן או לא – זה לא מורכב.
איך נראה לך?
מה?
אני נראה מאושר?
איך נראה אדם מאושר?
אולי הוא צריך לחייך?
אתה מרגיש שאתה רוצה לחייך?
אם הייתי מחייך זה היה אומר שאני מאושר?
עזוב… מה אתה מרגיש עכשיו?
אתה רוצה לדעת אם אני מאושר עכשיו?
אתה יכול לדעת אם תהיה מאושר מחר?
למה שארצה לדעת?
זה לא היה מעודד אותך אם היית יודע שתהיה מאושר מחר?
זה לא היה מעודד אותך אם היית יודע שאתה הולך למות מחר?
לא… מה הקשר?
אפשר למות מיותר מדי אושר?
אין לי מושג – למה?
אנחנו מתים ממנות יתר, מהשמנות יתר ואפילו מאהבת יתר. למה שלא נמות גם מאושר יתר?
אתה יותר מדי מאושר?
אני אשיב בשמחה, אם רק תסביר מה זה האושר הזה שאתה לא מפסיק לשאול לגביו.
אתה באמת לא יודע?
ואתה יודע?

ועוד מילים. והברות. ועוד תשובות לעוד ועוד שאלות. ובסוף שלום בלתי נמנע ולהתראות. והעיקר להפר את השתיקה הצורמת. ובו בזמן לתהות, מה לעזאזל היא רוצה לשמוע ומה בשום פנים אסור לפלוט. וחלק ממך עוד רגע באמת קם והולך. אבל ההצגה חייבת להימשך. או בעצם רק להתחיל. במשפט פתיחה צולע בבר הרגיל. ואתה בקושי שומע את עצמך. והיא מחייכת.