האבסורד בחברה בה זכיתי לגדול,
או אחד האבסורדים לפחות,
הוא שקורה כל כך הרבה
ועדיין זה מרגיש כאילו לא קורה כלום.

סתם עוד בנאדם שפוחד למות.
סתם עוד בנאדם עם משפחה, עם ילדים ואישה.
סתם עוד בנאדם שהולך כל בוקר לעבודה וחוזר חזרה הביתה בלילה לאותה המיטה.
סתם עוד בנאדם עם חלומות שלא התגשמו.
סתם עוד בנאדם שחשב שהוא חי.
שעדיין חושב שהוא חי.
שחושב שיש לו מה להפסיד בזמן שמעולם לא היה לו כלום. 

סתם עוד גופה מהלכת.
סתם עוד בנאדם שמתחיל להתעורר מחלום בלהות.
בלה בלה בלה בלה.

שם ברקע. עכשיו.
אני חושב עליו.
ממתין בסבלנות לעוד התפרצות.
ובו בזמן אני תוהה אם הוא בכלל קיים במציאות.
כמו העץ ביער, שאף אחד לא שמע שהוא עדיין עומד.
וכל העלים נשרו.
וברגע של ייאוש, או הארה, או ייאוש שהופך להארה רגע לפני שיחזור שוב להיות ייאוש, אני מחליט להיכנע – או שזה בעצם הגורל אשר מחליט עבורי.