הוא לא מרגיש עצב.
גם לא ייאוש.
הרגשות האלה דורשים חומר דלק. משהו לשרוף.
והוא התרוקן. כל המערכת הכימית, כמו עיר אחרי מלחמה – קווים תלויים, צינורות קרועים, לא נותר מה להעביר דרכם.

עברו דקות ושניות ושעות וימים.
בקיצור – המון זמן.
מספיק זמן. הפסקתי לעקוב.
כל הסיפורים שלא יסופרו לעולם, כנראה – על ימים חסרי משמעות, בחיים חסרי משמעות, בעולם חסר משמעות – חלפו יחד איתו.
וכעת, לעת עתה לפחות, הידיים מוכנות. מעל האותיות.
זה הפסנתר שלי. וכל התווים בו נשמעים אותו דבר.
אבל אני ממשיך לנגן.
ממשיך – כמו אידיוט – להקיש על המקשים.

ואני שוב חוזר אל אותה הנקודה.
ואני ואני ואני.
מה אני רוצה.
מקיא הכל החוצה, עד שמשהו יקרה בין השורות.
משהו מדהים שקורה רק שם, במקום ההוא שחבוי בין אלפי מילים חסרי כל משמעות.
והדרך היחידה להגיע אל המקום ההוא היא לכתוב את כל המילים הללו.
הדרך היחידה להצליח היא להיכשל.

שם ברקע. עכשיו.
אני חושב עליו.
ממתין בסבלנות לעוד התפרצות.
ובו בזמן אני תוהה אם הוא בכלל קיים במציאות.
כמו העץ ביער, שאף אחד לא שמע שהוא עדיין עומד.
וכל העלים נשרו.
וברגע של ייאוש, או הארה, או ייאוש שהופך להארה רגע לפני שיחזור שוב להיות ייאוש, אני מחליט להיכנע – או שזה בעצם הגורל אשר מחליט עבורי.

לא מצליח לזהות את פניו.
האם הוא קיים כאן ועכשיו?

המחנק מתגבר,
דק וקר,
נקרע
ולא נתפר.

נוטף מהשוליים,
נשמט מהידיים,
לא נשבר.

מאחוריו —
שום דבר.
מלפניו —
העבר.

ולא ידעתי —
אם זו רק ההתחלה
או שהסיפור כבר נגמר.

באתי
לא זוכר מאיפה
לא יודע לאן
ואני אפילו לא מוכן
ובכל זאת אני כאן
עדיין כאן

וראיתי
יער אכזר ומסוכן
ושהכל עניין של זמן
ואין שום דרך נכונה
ואין תמונה
רק חלל עצום
ואשליות
וערימת בשר שרוצה לחיות
ומידי פעם להינות
בין פחדים ואכזבות

ולא יכול לנצח
ואין טעם לנסות
זה הגורל המשועמם
שבסוף יקח את כל מה שלא היה שלי מעולם
ועודני כאן
מנסה להיות מושלם
וזה בא ונעלם
ומתמוסס
בים של זכרונות
וכבר לא רוצה לשנות
רק להיכנע
ולהתמסר
לכלא המופלא בו זכיתי לחיות