פרוזה

דף חדש

בעולם לבן ומחוספס. עם פינות חדות. הקולות אומרים לי לשחרר. ולפתע אני מתעורר. בתוך המסגרת האיומה. ואני פוחד להביט לאחור, אל הדרך שהספקתי לעבור. ואני עוד יותר פוחד שוב לפתע לעצור. בדרך צהובה. שמובילה לעיר ההיא בצבע השטרות. וברגע שאוריד את המשקפיים הוורודות היא תחזור להיות לבנה. כמו הנצח. כמו הנשמה. ואני ממשיך לצעוד. ולצעוד. ולצעוד. ולצעוד. לא ברור למה, או לאן. אל תפחד. הם שבים ואומרים. אבל מי זה הם? והאם הם קיימים?

ואני מביט אחורה בחטף. כמו האישה ההיא שהעזה להביט והפכה למלח. ואני עדיין עור וגידים. וסדום עדיין שם ואפילו עמורה. והמילים. הן רק בראש שלי. נותרות בדיוק באותו המקום, ממנו הן כל כך רצו לברוח. לפני שהן נעלמות בחשיכה.

להמשיך לקרוא

רשומה רגילה
Poetry

מערבולות וחמצן

עצמי את העיניים ונשקי אותי
כי מחר אתגעגע אליך
כשתהיי עמוק בתוך הזמן
עמוק בתוך מעמקי החלל של הזמן
ויהיה פה מישהו אחר
ועוד אחד אחריו
ועוד אחד
כה זרים אחד לשני
למרות שהם באים מאותו מקום והולכים אל אותו סוף ידוע מראש
אל אותו האור הלבן
והספינה תמשיך בדרכה
תמשיך במסע אל הלא נודע
זה מדהים
אפשר כבר לראות את השובל שהיא מותירה מאחור
וככל שהיא מתקדמת השובל נעלם
ומתפוגג
עד שלא נותר ממנו דבר
כאילו הוא מעולם לא היה שם
אף אחד לא יזכור שהספינה עברה
לאף אחד לא אכפת
גם לא לספינה או לים
או לדגים עם הזיכרון הקצר
והכל יישכח עד הספינה הבאה
ששוב תשאיר שובל משלה
שובל של קצף
עם מערבולות וחמצן
ואיפה אני בכל העניין

רשומה רגילה