אלט שיפט. שפת הקודש שוב תחת אצבעותיו. הוא עוצם את העיניים ומנסה לראות.

הוא מחנה את האופניים בלובי של הבניין הנמוך, בחולצה מכופתרת סחוטת מים; את הרטיבות הוא עדיין לא מרגיש. בעצם, נראה שהוא לא מרגיש כלום, לא את הרגליים שאמורות להיות עייפות ולא את הפצע בכף היד מהנפילה, או יותר נכון ההתרסקות של לפני יומיים. הוא גם לא חושב על כלום. או אולי רק על מה שעליו לעשות כדי להיכנס הביתה מהר ככל שאפשר, תוך כדי ביצוע הפעולות בסדר המוכר שהוא שכלל במהלך השנתיים בהן הוא גר בדירת הקרקע ההיא. הוא פותח את הדלת של הלובי שלא הייתה נעולה.