הוא לא מרגיש עצב.
גם לא ייאוש.
הרגשות האלה דורשים חומר דלק. משהו לשרוף.
והוא התרוקן. כל המערכת הכימית, כמו עיר אחרי מלחמה – קווים תלויים, צינורות קרועים, לא נותר מה להעביר דרכם.

חזור אחורה ונסה שוב.
והתוצאה לא משתנה.
ושוב פעם, בצורה אחרת, במילים אחרות, בהבעות פנים שונות – והתוצאה עדיין אותה תוצאה.
עדיין חלק בלתי נפרד מההצגה שלא מסתיימת.
ואני בטייק המי יודע כמה.
ואני ממשיך, כי אין משהו יותר טוב לעשות.
כל השחקנים למקומות.
אנחנו נעשה זאת שוב – עם קצת פחות רגש הפעם.

כל חיי הנשמה האנושית הם בסך הכל תנועות בין הצללים. בדמדומי התודעה. לעולם לא באותו אקורד או בדימוי שלו מול המחשבות והמציאות. וכולם מסגלים יהירות מסוימת. וישנה טעות שאת הרמה שלה לא ניתן לקבוע או שאנחנו פשוט לא מסוגלים להבין. אנחנו משהו שממשיך במהלך ההפסקה של ההופעה; ולעתים, דרך דלתות מסוימות, אנחנו תופסים הצצה למה שיכול להיות לא יותר מהנוף. והעולם הוא מערבולת אחת גדולה בתוך ים של חושך. האם הם אמיתיים? איפה עובר הגבול בין המציאות לדמיון. 

באתי
לא זוכר מאיפה
לא יודע לאן
ואני אפילו לא מוכן
ובכל זאת אני כאן
עדיין כאן

וראיתי
יער אכזר ומסוכן
ושהכל עניין של זמן
ואין שום דרך נכונה
ואין תמונה
רק חלל עצום
ואשליות
וערימת בשר שרוצה לחיות
ומידי פעם להינות
בין פחדים ואכזבות

ולא יכול לנצח
ואין טעם לנסות
זה הגורל המשועמם
שבסוף יקח את כל מה שלא היה שלי מעולם
ועודני כאן
מנסה להיות מושלם
וזה בא ונעלם
ומתמוסס
בים של זכרונות
וכבר לא רוצה לשנות
רק להיכנע
ולהתמסר
לכלא המופלא בו זכיתי לחיות