לא ידעתי איך להתחיל. איך להמשיך. איך לסיים ולהתחיל משהו אחר לגמרי.
זה פחות או יותר מה שאמרתי, אם זכרוני אינו מטעה אותי – והוא בדרך כלל כן.
וזה גם מה שהבנתי מהשיחה עם עצמי.
זה כל מה שנשאר.
שוכב על ספה. מהרהר.
בתובנה האחרונה, ובזו שתבוא אחריה.
למה נשארתי שם. שרוע. מחכה למשהו אחר – יותר מעניין. או פחות. לא יודע.
משעמם?

הוא לא מרגיש עצב.
גם לא ייאוש.
הרגשות האלה דורשים חומר דלק. משהו לשרוף.
והוא התרוקן. כל המערכת הכימית, כמו עיר אחרי מלחמה – קווים תלויים, צינורות קרועים, לא נותר מה להעביר דרכם.

עברו דקות ושניות ושעות וימים.
בקיצור – המון זמן.
מספיק זמן. הפסקתי לעקוב.
כל הסיפורים שלא יסופרו לעולם, כנראה – על ימים חסרי משמעות, בחיים חסרי משמעות, בעולם חסר משמעות – חלפו יחד איתו.
וכעת, לעת עתה לפחות, הידיים מוכנות. מעל האותיות.
זה הפסנתר שלי. וכל התווים בו נשמעים אותו דבר.
אבל אני ממשיך לנגן.
ממשיך – כמו אידיוט – להקיש על המקשים.