עברו דקות ושניות ושעות וימים.
בקיצור – המון זמן.
מספיק זמן. הפסקתי לעקוב.
כל הסיפורים שלא יסופרו לעולם, כנראה – על ימים חסרי משמעות, בחיים חסרי משמעות, בעולם חסר משמעות – חלפו יחד איתו.
וכעת, לעת עתה לפחות, הידיים מוכנות. מעל האותיות.
זה הפסנתר שלי. וכל התווים בו נשמעים אותו דבר.
אבל אני ממשיך לנגן.
ממשיך – כמו אידיוט – להקיש על המקשים.