אני לא בטוח שאני רוצה לזכור – אבל אני לא יכול להרשות לעצמי לשכוח.
אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה הרגשתי ככה.
זה היה כל כך אמיתי, כל כך מציאותי, כל כך… אני לא יודע מה המילה.
ידעתי שאני בתוך חלום, אבל לא שלטתי בכלום.
ואולי בגלל זה הרגשתי כל־יכול.
הייתי חופשי – חופשי כמו שמעולם לא הייתי.

אבל זה רק חלום, אני ממשיך לומר לעצמי.
זה לא אומר כלום.
אבל בפנים, אני כבר יודע.

אני יודע שאני חיה. כמו כולם.
ואני יודע שיש בי רוע.
אבל מה זה רוע?
האם הנמר שטורף את הצבי הוא רע?

חזור אחורה ונסה שוב.
והתוצאה לא משתנה.
ושוב פעם, בצורה אחרת, במילים אחרות, בהבעות פנים שונות – והתוצאה עדיין אותה תוצאה.
עדיין חלק בלתי נפרד מההצגה שלא מסתיימת.
ואני בטייק המי יודע כמה.
ואני ממשיך, כי אין משהו יותר טוב לעשות.
כל השחקנים למקומות.
אנחנו נעשה זאת שוב – עם קצת פחות רגש הפעם.

מעולם לא אהבתי חוקים, אבל אני כל כך רגיל אליהם. שלפעמים אני ממציא אותם וחי לפיהם גם כשאני לא חייב.
כי בלי חוקים יהיה כאוס.

אבל כרגיל אני משקר לעצמי.
אני כבר בכאוס. בעולם של כאוס.
ואני רק מנסה לסדר אותו, למצוא חוקיות. למצוא היגיון.

ואין היגיון.
הכול מעורבב יחד, מתחמם על כיריים לוהטות, מבעבע, כמעט גולש החוצה מהשוליים — אבל רק כמעט.
מאוזן.

יש לי רצונות, שאיפות, תקוות —
אפילו התקווה
שהחיים יהיו פחות כואבים.

ואז אני יושב ליד חלון,
מביט החוצה אל העולם,
ומרגיש —
בעצב הנפש —
שהחיים הם רק חלום,
ושהמציאות היא דבר אחר:
מין טעות או אשליה.

וכל מה נותר לנו —
הוא הכיסופים למה שאיננו יודעים,
געגוע למקום
שמעולם לא ראינו.

כל חיי הנשמה האנושית הם בסך הכל תנועות בין הצללים. בדמדומי התודעה. לעולם לא באותו אקורד או בדימוי שלו מול המחשבות והמציאות. וכולם מסגלים יהירות מסוימת. וישנה טעות שאת הרמה שלה לא ניתן לקבוע או שאנחנו פשוט לא מסוגלים להבין. אנחנו משהו שממשיך במהלך ההפסקה של ההופעה; ולעתים, דרך דלתות מסוימות, אנחנו תופסים הצצה למה שיכול להיות לא יותר מהנוף. והעולם הוא מערבולת אחת גדולה בתוך ים של חושך. האם הם אמיתיים? איפה עובר הגבול בין המציאות לדמיון.