אני רואה עצים מבטון ופרחי צלופן,
אני רואה אותם מלבלבים עבור עוד שרלטן,
ואני חושב לעצמי: איזה שקר מופלא.

אני רואה שמיים של כחול שכוסו בעשן,
וימי הברכה, נשכחו כבר מזמן.
ואני חושב לעצמי: איזה שקר מופלא.

קרני האור מכל כיוון מנצנצים,
מכבים את הירח ואת שאר הכוכבים.
מאירים אנשים עם הבעה פשוטה,
וחושפים את מה שהסתתר תחת העלטה.
ואני חושב לעצמי: איזה שקר מופלא.

אני שומע תינוקות בוכים, ואני רואה אותם גדלים.
הם ילמדו יותר משאדע בחיים.
ילמדו לדבר, ולא להקשיב,
ילמדו לבנות, וגם להחריב.
ואני חושב לעצמי: איזה שקר מופלא.

האבסורד בחברה בה זכיתי לגדול,
או אחד האבסורדים לפחות,
הוא שקורה כל כך הרבה
ועדיין זה מרגיש כאילו לא קורה כלום.

להיות עייף מבלי לדעת ממה,
להיות עצוב בלי להבין את הסיבה,
לחלום חלומות שלא מגלים את סודם,
לחיות חיים שלמים מבלי להבין את משמעותם.

מאין באתי,
ולאן אני הולך?
אני ממשיך לשאול —
בלי לחכות לתשובה.

המחשבות נודדות ללא מנוח,
הימים חולפים, נמסים אל תוך עצמם.
כמו רוחות תועות במדבר צחיח,
שוקעים בלי קול בין גרגירי הזמן.

מאין באתי,
ולאן אני הולך?
אני ממשיך לשאול —
בלי לחכות לתשובה.

אף אחד לא באמת יודע.

אלט שיפט. שפת הקודש שוב תחת אצבעותיו. הוא עוצם את העיניים ומנסה לראות.

הוא מחנה את האופניים בלובי של הבניין הנמוך, בחולצה מכופתרת סחוטת מים; את הרטיבות הוא עדיין לא מרגיש. בעצם, נראה שהוא לא מרגיש כלום, לא את הרגליים שאמורות להיות עייפות ולא את הפצע בכף היד מהנפילה, או יותר נכון ההתרסקות של לפני יומיים. הוא גם לא חושב על כלום. או אולי רק על מה שעליו לעשות כדי להיכנס הביתה מהר ככל שאפשר, תוך כדי ביצוע הפעולות בסדר המוכר שהוא שכלל במהלך השנתיים בהן הוא גר בדירת הקרקע ההיא. הוא פותח את הדלת של הלובי שלא הייתה נעולה.

כל חיי הנשמה האנושית הם בסך הכל תנועות בין הצללים. בדמדומי התודעה. לעולם לא באותו אקורד או בדימוי שלו מול המחשבות והמציאות. וכולם מסגלים יהירות מסוימת. וישנה טעות שאת הרמה שלה לא ניתן לקבוע או שאנחנו פשוט לא מסוגלים להבין. אנחנו משהו שממשיך במהלך ההפסקה של ההופעה; ולעתים, דרך דלתות מסוימות, אנחנו תופסים הצצה למה שיכול להיות לא יותר מהנוף. והעולם הוא מערבולת אחת גדולה בתוך ים של חושך. האם הם אמיתיים? איפה עובר הגבול בין המציאות לדמיון. 

באתי
לא זוכר מאיפה
לא יודע לאן
ואני אפילו לא מוכן
ובכל זאת אני כאן
עדיין כאן

וראיתי
יער אכזר ומסוכן
ושהכל עניין של זמן
ואין שום דרך נכונה
ואין תמונה
רק חלל עצום
ואשליות
וערימת בשר שרוצה לחיות
ומידי פעם להינות
בין פחדים ואכזבות

ולא יכול לנצח
ואין טעם לנסות
זה הגורל המשועמם
שבסוף יקח את כל מה שלא היה שלי מעולם
ועודני כאן
מנסה להיות מושלם
וזה בא ונעלם
ומתמוסס
בים של זכרונות
וכבר לא רוצה לשנות
רק להיכנע
ולהתמסר
לכלא המופלא בו זכיתי לחיות

ועוד מילים. והברות. ועוד תשובות לעוד ועוד שאלות. ובסוף שלום בלתי נמנע ולהתראות. והעיקר להפר את השתיקה הצורמת. ובו בזמן לתהות, מה לעזאזל היא רוצה לשמוע ומה בשום פנים אסור לפלוט. וחלק ממך עוד רגע באמת קם והולך. אבל ההצגה חייבת להימשך. או בעצם רק להתחיל. במשפט פתיחה צולע בבר הרגיל. ואתה בקושי שומע את עצמך. והיא מחייכת.