עברו דקות ושניות ושעות וימים.
בקיצור – המון זמן.
מספיק זמן. הפסקתי לעקוב.
כל הסיפורים שלא יסופרו לעולם, כנראה – על ימים חסרי משמעות, בחיים חסרי משמעות, בעולם חסר משמעות – חלפו יחד איתו.
וכעת, לעת עתה לפחות, הידיים מוכנות. מעל האותיות.
זה הפסנתר שלי. וכל התווים בו נשמעים אותו דבר.
אבל אני ממשיך לנגן.
ממשיך – כמו אידיוט – להקיש על המקשים.

הקפוצ'ון שלך, הוא נורא יפה.
היא שמעה אותו, הנערה שעמדה בינו וביני. בינינו.
ובכל זאת נראה שלקח לה זמן להבין שהוא מדבר אליה.
זה הרגיש שהם מכירים. אח ואחות אולי.
ודווקא עכשיו הוא נזכר לומר לה שהקפוצ'ון שלה יפה.
זה יפה מצידו.
תני לראות מה כתוב מקדימה.
כן הוא ממש יפה, ומיוחד.
תודה. אני כמעט בטוח שהיא אמרה תודה.