הקפוצ'ון שלך, הוא נורא יפה.
היא שמעה אותו, הנערה שעמדה בינו וביני. בינינו.
ובכל זאת נראה שלקח לה זמן להבין שהוא מדבר אליה.
זה הרגיש שהם מכירים. אח ואחות אולי.
ודווקא עכשיו הוא נזכר לומר לה שהקפוצ'ון שלה יפה.
זה יפה מצידו.
תני לראות מה כתוב מקדימה.
כן הוא ממש יפה, ומיוחד.
תודה. אני כמעט בטוח שהיא אמרה תודה.

אפשר לשאול שאלה אישית?
מה זאת אומרת אישית?
קשה להגיד, אתה תבין אחרי שתשמע את השאלה.
אני מעדיף לדעת לפני.
זה מורכב.
אז אתה לא יכול.
מה לא יכול.
לשאול.
זה לא מסקרן אותך לדעת?
קצת מסקרן. יודע מה, לך על זה, מה כבר יכול להיות.
אתה מאושר?
למה אתה שואל?
אמרת שאני יכול. פשוט תענה, כן או לא – זה לא מורכב.
איך נראה לך?
מה?
אני נראה מאושר?
איך נראה אדם מאושר?
אולי הוא צריך לחייך?
אתה מרגיש שאתה רוצה לחייך?
אם הייתי מחייך זה היה אומר שאני מאושר?
עזוב… מה אתה מרגיש עכשיו?
אתה רוצה לדעת אם אני מאושר עכשיו?
אתה יכול לדעת אם תהיה מאושר מחר?
למה שארצה לדעת?
זה לא היה מעודד אותך אם היית יודע שתהיה מאושר מחר?
זה לא היה מעודד אותך אם היית יודע שאתה הולך למות מחר?
לא… מה הקשר?
אפשר למות מיותר מדי אושר?
אין לי מושג – למה?
אנחנו מתים ממנות יתר, מהשמנות יתר ואפילו מאהבת יתר. למה שלא נמות גם מאושר יתר?
אתה יותר מדי מאושר?
אני אשיב בשמחה, אם רק תסביר מה זה האושר הזה שאתה לא מפסיק לשאול לגביו.
אתה באמת לא יודע?
ואתה יודע?