האבסורד בחברה בה זכיתי לגדול,
או אחד האבסורדים לפחות,
הוא שקורה כל כך הרבה
ועדיין זה מרגיש כאילו לא קורה כלום.

הולך ברחוב
בלי להשאיר עקבות,
צופה בחלונות
שאינן רואות אותי,
באנשים
שאינם יודעים שאני קיים.

נושם
בלי להותיר סימן,
כמו צל חולף על פני קיר,
כמו ריח שנמוג באור בוקר קריר.

אני לא מגע,
לא קול,
לא הֶד.

אני הסדק שבין השברים,
ההפסקה בין הנשימות.
והאדווה אחרי הגלים.

אני הגמגום במילה שלא הושלמה.
הדממה שנשארת אחרי המנגינה.
והזמן שבורח בין פעימה לפעימה.

נושם
בלי להותיר סימן,
כמו צל חולף על פני קיר,
כמו ריח שנמוג באור בוקר קריר.

אני הזיכרון שנעלם לפני שהוא נפרד,
החדר שהאור נוטש,
והשכחה שמותירה אותי לבד.