סתם עוד בנאדם שפוחד למות.
סתם עוד בנאדם עם משפחה, עם ילדים ואישה.
סתם עוד בנאדם שהולך כל בוקר לעבודה וחוזר חזרה הביתה בלילה לאותה המיטה.
סתם עוד בנאדם עם חלומות שלא התגשמו.
סתם עוד בנאדם שחשב שהוא חי.
שעדיין חושב שהוא חי.
שחושב שיש לו מה להפסיד בזמן שמעולם לא היה לו כלום. 

סתם עוד גופה מהלכת.
סתם עוד בנאדם שמתחיל להתעורר מחלום בלהות.
בלה בלה בלה בלה.

שם ברקע. עכשיו.
אני חושב עליו.
ממתין בסבלנות לעוד התפרצות.
ובו בזמן אני תוהה אם הוא בכלל קיים במציאות.
כמו העץ ביער, שאף אחד לא שמע שהוא עדיין עומד.
וכל העלים נשרו.
וברגע של ייאוש, או הארה, או ייאוש שהופך להארה רגע לפני שיחזור שוב להיות ייאוש, אני מחליט להיכנע – או שזה בעצם הגורל אשר מחליט עבורי.

מעולם לא אהבתי חוקים, אבל אני כל כך רגיל אליהם. שלפעמים אני ממציא אותם וחי לפיהם גם כשאני לא חייב.
כי בלי חוקים יהיה כאוס.

אבל כרגיל אני משקר לעצמי.
אני כבר בכאוס. בעולם של כאוס.
ואני רק מנסה לסדר אותו, למצוא חוקיות. למצוא היגיון.

ואין היגיון.
הכול מעורבב יחד, מתחמם על כיריים לוהטות, מבעבע, כמעט גולש החוצה מהשוליים — אבל רק כמעט.
מאוזן.

הולך ברחוב
בלי להשאיר עקבות,
צופה בחלונות
שאינן רואות אותי,
באנשים
שאינם יודעים שאני קיים.

נושם
בלי להותיר סימן,
כמו צל חולף על פני קיר,
כמו ריח שנמוג באור בוקר קריר.

אני לא מגע,
לא קול,
לא הֶד.

אני הסדק שבין השברים,
ההפסקה בין הנשימות.
והאדווה אחרי הגלים.

אני הגמגום במילה שלא הושלמה.
הדממה שנשארת אחרי המנגינה.
והזמן שבורח בין פעימה לפעימה.

נושם
בלי להותיר סימן,
כמו צל חולף על פני קיר,
כמו ריח שנמוג באור בוקר קריר.

אני הזיכרון שנעלם לפני שהוא נפרד,
החדר שהאור נוטש,
והשכחה שמותירה אותי לבד.

יש לי רצונות, שאיפות, תקוות —
אפילו התקווה
שהחיים יהיו פחות כואבים.

ואז אני יושב ליד חלון,
מביט החוצה אל העולם,
ומרגיש —
בעצב הנפש —
שהחיים הם רק חלום,
ושהמציאות היא דבר אחר:
מין טעות או אשליה.

וכל מה נותר לנו —
הוא הכיסופים למה שאיננו יודעים,
געגוע למקום
שמעולם לא ראינו.

להיות עייף מבלי לדעת ממה,
להיות עצוב בלי להבין את הסיבה,
לחלום חלומות שלא מגלים את סודם,
לחיות חיים שלמים מבלי להבין את משמעותם.

מאין באתי,
ולאן אני הולך?
אני ממשיך לשאול —
בלי לחכות לתשובה.

המחשבות נודדות ללא מנוח,
הימים חולפים, נמסים אל תוך עצמם.
כמו רוחות תועות במדבר צחיח,
שוקעים בלי קול בין גרגירי הזמן.

מאין באתי,
ולאן אני הולך?
אני ממשיך לשאול —
בלי לחכות לתשובה.

אף אחד לא באמת יודע.

לא מצליח לזהות את פניו.
האם הוא קיים כאן ועכשיו?

המחנק מתגבר,
דק וקר,
נקרע
ולא נתפר.

נוטף מהשוליים,
נשמט מהידיים,
לא נשבר.

מאחוריו —
שום דבר.
מלפניו —
העבר.

ולא ידעתי —
אם זו רק ההתחלה
או שהסיפור כבר נגמר.

אלט שיפט. שפת הקודש שוב תחת אצבעותיו. הוא עוצם את העיניים ומנסה לראות.

הוא מחנה את האופניים בלובי של הבניין הנמוך, בחולצה מכופתרת סחוטת מים; את הרטיבות הוא עדיין לא מרגיש. בעצם, נראה שהוא לא מרגיש כלום, לא את הרגליים שאמורות להיות עייפות ולא את הפצע בכף היד מהנפילה, או יותר נכון ההתרסקות של לפני יומיים. הוא גם לא חושב על כלום. או אולי רק על מה שעליו לעשות כדי להיכנס הביתה מהר ככל שאפשר, תוך כדי ביצוע הפעולות בסדר המוכר שהוא שכלל במהלך השנתיים בהן הוא גר בדירת הקרקע ההיא. הוא פותח את הדלת של הלובי שלא הייתה נעולה.

כל חיי הנשמה האנושית הם בסך הכל תנועות בין הצללים. בדמדומי התודעה. לעולם לא באותו אקורד או בדימוי שלו מול המחשבות והמציאות. וכולם מסגלים יהירות מסוימת. וישנה טעות שאת הרמה שלה לא ניתן לקבוע או שאנחנו פשוט לא מסוגלים להבין. אנחנו משהו שממשיך במהלך ההפסקה של ההופעה; ולעתים, דרך דלתות מסוימות, אנחנו תופסים הצצה למה שיכול להיות לא יותר מהנוף. והעולם הוא מערבולת אחת גדולה בתוך ים של חושך. האם הם אמיתיים? איפה עובר הגבול בין המציאות לדמיון.