לא ידעתי איך להתחיל. איך להמשיך. איך לסיים ולהתחיל משהו אחר לגמרי.
זה פחות או יותר מה שאמרתי, אם זכרוני אינו מטעה אותי – והוא בדרך כלל כן.
וזה גם מה שהבנתי מהשיחה עם עצמי.
זה כל מה שנשאר.
שוכב על ספה. מהרהר.
בתובנה האחרונה, ובזו שתבוא אחריה.
למה נשארתי שם. שרוע. מחכה למשהו אחר – יותר מעניין. או פחות. לא יודע.
משעמם?

בזמן שניסיתי לעשות סדר בכאוס הניורונים שבין האוזניים,
בזמן שאזרתי אומץ
והייתי בעיצומו של ויכוח פנימי –
בין הצד העייף שרק רצה לישון (נקרא לו גוליית, לצורך העניין),
ובין הצד היצירתי – דוד.
נראה לי שם הולם, בלי קשר לגוליית שבא קודם.

אבל בסיפור הזה אין לו סיכוי.
אין ניסים, אין הפתעות.
רק חלומות.
והמון אכזבות.

אם למדתי משהו מחיי הקצרים,
זה שאי אפשר באמת לשנות את הסביבה.
אפשר לנסות – אבל זה קשה,
והתוצאה כמעט תמיד תהיה שונה מהכוונה הראשונית.
ולאורך זמן – זה לא מחזיק.
במילים אחרות, אולי אפשר לשנות,
אבל זה לא מדע מדויק.
וזה תמיד כרוך בסבל של כל מי שמעורב.

מאידך,
אפשר לנסות לקבל את הדברים כמו שהם.
ואז – לא צריך לשנות כלום.
וזאת, אולי, תרופת הקסם שמאפשרת חיים בעולם המטורף הזה.
לקבל אותו כמו שהוא, יום אחרי יום.
לעשות את הדברים הנכונים.
ללמוד מהטעויות.
ליצור.
לנצל את הזמן בחכמה.
ללמוד מאחרים.
ואז, בדרך כלשהי –
הכל תחת השמש ממשיך להשתנות,
גם מבלי לנסות.

כי החיים הם שינוי אינסופי.
הכול משתנה בכל מקרה.
הסוד הוא רק לכוון את השינוי הזה לכיוון נכון.
והדרך הכי טובה לעשות את זה –
היא להישאר מחובר.
ער.
נוכח.

"אני לא צריך מטרה", אמרתי לה. "אני מתמקד במה שקורה עכשיו".
"וזאת בדיוק הבעיה שלך", היא אמרה. "שאין לך מטרה. אתה יושב על הגדר. אתה לא נלחם.
מה יהיה אם אעזוב אותך? אתה תלחם עליי?"
"את צריכה לעזוב אותי כדי לגלות.
כי זה לא משנה מה אני אגיד.
לגורל יש חוקים משלו."

אני כבר יודע מה אני רוצה.
אין צורך לחשוב יותר מדי – לא על העתיד, לא על העבר,
לא על מטרות דמיוניות שאני אפילו לא בטוח שאני רוצה להשיג.
אולי לא נכון לומר שאין לי מטרה.
יותר נכון לומר שאני משתדל לא להיתפס עליה.
לא להתקבע על נקודה דמיונית בסוף דרך דמיונית,
מוקפת במעגלים אדומים ולבנים,
ועם עיגול שחור באמצע –
חור שחור, ששואב אותי לתוכו
עוד לפני שהבנתי אם אני בכלל רוצה להישאב.

כולם רוצים לפגוע.
להגיע.
מהופנטים עד כדי כך שהם שוכחים להרגיש את המקום שבו הם נמצאים.
לא רואים את החץ.
לא את הקשת.
לא את האוויר שמסביב.

יש תמיד את הסיכוי הקלוש שהם יפגעו. במקרה.
אבל ברוב המקרים הם הולכים לאיבוד הרבה לפני כן.
ומטרות חדשות מופיעות משום מקום.
ונעלמות.
ושוב מופיעות.
ושוב נעלמות.
עוד ועוד מטרות.
והם נרגעים.
כי יש להם מטרה.
יש אור בקצה.
תקווה.
וזה מה שמחזיק אותם –
התקווה, שיום אחד, החץ יפגע.

אני?
אני יורה חיצים והם נבלעים לתוך הלא־נודע.
עוד חץ ועוד אחד.
מה אם כבר פגעתי?
מה אם אני תמיד פוגע?
ומה אם לעולם לא אפגע?

אני מדמיין אבן נופלת למים.
היא תמיד פוגעת.
המטרה נוצרת סביבה – גלים מעגליים שהולכים ונעלמים
ככל שמתרחקים.
עד שלא נותר דבר.
האבן.
המטרה.
וההוא שזרק אותה.
לתוך המים הקרים.

הם קרים כי אני חם.
או שאני חם כי הם קרים.

וככה זה נגמר.
או מתחיל.

כי אני עדיין לא יודע איך להתחיל.