אני לא בטוח שאני רוצה לזכור – אבל אני לא יכול להרשות לעצמי לשכוח.
אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה הרגשתי ככה.
זה היה כל כך אמיתי, כל כך מציאותי, כל כך… אני לא יודע מה המילה.
ידעתי שאני בתוך חלום, אבל לא שלטתי בכלום.
ואולי בגלל זה הרגשתי כל־יכול.
הייתי חופשי – חופשי כמו שמעולם לא הייתי.

אבל זה רק חלום, אני ממשיך לומר לעצמי.
זה לא אומר כלום.
אבל בפנים, אני כבר יודע.

אני יודע שאני חיה. כמו כולם.
ואני יודע שיש בי רוע.
אבל מה זה רוע?
האם הנמר שטורף את הצבי הוא רע?

הרוע הזה מנסה לצאת.
מנסה להרים את ראשו המכוער.
אבל הטוב שבי חזק יותר.
הוא לא ייתן לו.
הוא לעולם לא ייתן לו לצאת.

הרוע קיים אצל כולם.
אבל אף אחד לא יודה בזה.
אף אחד לא יגיד את זה בקול.
כולם רוצים לחשוב שהם טובים.
אמפתיים. שומרי חוק. אוהבים.
לא גונבים. לא רוצחים. לא אונסים.

אבל מה אם בחלום הם כן?
ומה אם הם נהנים מזה?
מה זה אומר עליהם?

וזה היה החלום שלי.
והוא היה כל כך אמיתי.

זה התחיל בחלון שהתנפץ.
קפצתי אל המרפסת – אני חושב שזו הייתה מרפסת – ואמרתי לעצמי:
עכשיו אני חופשי. סוף־סוף חופשי.
אני יכול לעשות כל מה שאני רוצה.
בלי דין. בלי דיין.

והרגשתי את זה בכל הגוף.
באמת יכול לעשות הכל.
ולא יקרה לי כלום.

לא חשבתי על אף אחד אחר.
רק על עצמי.
רק על הצרכים והיצרים שלי.
אף אחד אחר לא היה קיים.
אם בכלל חשבתי על משהו.

הורדתי את הבגדים – המעיקים, המחניקים –
והתחלתי לרוץ.
נישקתי מישהי בכוח.
אני חושב שזו הייתה דודה שלי, אבל אני לא בטוח.

רצתי כמו חיית טרף, מחפש אוכל.
העולם היה בופה ענק.
יכולתי לקחת מה שרציתי.
בלי לבקש. בלי לשאול.
בלי להוכיח שמגיע לי.

והדבר שהכי רציתי היה סקס.
להעביר את הקוד הגנטי שלי הלאה.
זה מה שהיה לי בראש.
רק זה.

במעלה המדרגות, הדלת הייתה פתוחה.
מישהי עמדה שם, בכותונת.
רציתי אותה.
רצתי אליה.
היא נבהלה וברחה, ניסתה לסגור את הדלת,
אבל אני כבר הייתי בפנים.

אחזתי בה בכל הכוח.
שלא תברח.
היא ניסתה להיאבק.
אבל לא היה לה סיכוי.

ואני לא ראיתי אדם.
לא ראיתי אישה.
רק מטרה.
רק הדבר שאני רוצה.

קרעתי ממנה את הבגדים, וזיינתי אותה.

והיא הייתה שקטה.
היא לא צעקה. לא בכתה.
לא שמעתי אותה בכלל.
היא לא הייתה שם.

רק אני.
אני והמשימה.

ופתאום, אני מרים את הראש.
מסתכל עליה.
וזה לא הפנים שראיתי קודם.
היא נראית אחרת.
היא מכוערת.

משהו מתהפך לי בבטן.
גל של בחילה.
אני דוחף אותה מעליי, קם על הרגליים.
מחפש את האישה מהכניסה.
אבל היא לא שם.

"איפה אחותך?"
אני שואל. צועק.
"איפה אחותך, יא פרה מכוערת!"

אני מתחיל לחנוק אותה.
היא לא עונה.
"תעני לי!"
אני צורח.

אבל היא כבר לא שם.
ואולי אף פעם לא הייתה.

רק ערפל.
ורק אני.
וקול שלוחש:
"אם אתה רוצה לזיין את האחות היפה – תצטרך לעבוד שבע שנים."