הוא לא מרגיש עצב.
גם לא ייאוש.
הרגשות האלה דורשים חומר דלק. משהו לשרוף.
והוא התרוקן. כל המערכת הכימית, כמו עיר אחרי מלחמה – קווים תלויים, צינורות קרועים, לא נותר מה להעביר דרכם.

הוא קם בבוקר, או בצהריים, זה כבר לא משנה.
שותה מים. הטעם שלהם חד מדי.
פותח את הלפטופ. מסך ריק. המילים שהוא כתב אתמול שם, ממתינות.
אבל הוא כבר לא יודע לקרוא אותן. הוא זוכר את המשמעות – אבל איבד את התחושה.

הוא עובר על כתב היד. מסמן הערות. מוחק. מחזיר.
התנועה של היד מרגישה לו מרוחקת – כמו זרוע של מישהו אחר.
כל משפט שהוא כותב נשמע לו כאילו מישהו מנסה לשכנע אותו לא לקפוץ.
אבל הוא לא עומד על הגג. הוא כבר למטה. רק לא סיפרו לו שנפל.

בערב הוא מדבר עם מישהו בטלפון. או אולי רק חושב על שיחה.
קול פנימי אומר: “זה יעבור. תחזיק.”
אבל הוא לא ממש מאמין לקול הזה. הוא אכזב אותו אינספור פעמים.
ועכשיו אין כאב. רק ריק.

כמו לחיות בתוך צליל לבן.
כמו להיות ער לחלוטין בזמן שהמוח כבר הלך לישון.

הוא בודק שוב את הארון שבו שמר את התרופה. הקופסה ריקה.
הוא לא השליך אותה. אולי כאקט סמוי של געגוע.

בלילה הוא מתיישב במטבח. כותב הערה אחת אחרונה על הדף המודפס.
כמעט מגוחך כמה זה חסר משמעות.

הוא לא חושב על מוות.
לא על החיים.

רק על זה שאין יותר דרך לצאת.
ושהמילים – שהיו פעם מדרגות – הן עכשיו רק מדרון מהדהד.

הוא נעמד.
לא בבום, לא בגמגום.
לרגע מעד.
והמשיך ללכת אל הדלת.
כמו מי שיוצא החוצה לבדוק אם עדיין יורד גשם.

הוא עובר דרך המשקוף כמו שצל עובר דרך עשן.
בלי מאמץ.
בלי גוף.
כמעט בלי רצון.

יש רגע שבו הוא חושב:
אולי טעיתי. אולי עוד לא היה מאוחר. אולי הייתי צריך רק עוד יום. עוד תרופה. עוד חורף אחד לראות אם יפוג הערפל.

אבל המחשבה לא נושאת כאב. היא עוברת בתוכו כמו יד קרה במים חמימים.
לא נותר שם מי שיצטער.

האור במחסן חלש, פלורסנט עייף מרצד.
העולם כאילו נמשך כרגיל – רק בלעדיו.
לא שהוא נעלם. הוא פשוט נמשך – הלאה.
כמו שקו עיפרון ממשיך מחוץ לדף.

ואז – דממה.
אבל זו לא שתיקה.
זו נוכחות חדשה.
משהו שצופה בו.

בהתחלה הוא חושב שזה מבט.
אבל אז הוא קולט: זה הוא.
רק בלי זמן, בלי שם, בלי גוף.
עצמו – נוכח, אבל בלי אותו “אני” שחיפש משמעות, שהתווכח, שכתב, שברח.

כאן אין "להבין".
יש רק להיות עד.

הכאב שהיה פעם התנדף.
לא מפני שנפתר – אלא מפני שכבר אין גוף שיישא אותו.

ואז – רק שאלה אחת צפה, בלי מילים:

> האם כל זה היה הכרחי?

והוא מבין שאין מי שיענה.
לא עכשיו.
לא כאן.

אבל בתוך הדממה –
יש חיוך.
לא של לעג.
לא של הבטחה.
רק מין עיקול רך של תודעה, כמו גבעול שמתכופף ברוח.
חיוך שנשאר.
בלי התחלה, בלי סוף.