עברו דקות ושניות ושעות וימים.
בקיצור – המון זמן.
מספיק זמן. הפסקתי לעקוב.
כל הסיפורים שלא יסופרו לעולם, כנראה – על ימים חסרי משמעות, בחיים חסרי משמעות, בעולם חסר משמעות – חלפו יחד איתו.
וכעת, לעת עתה לפחות, הידיים מוכנות. מעל האותיות.
זה הפסנתר שלי. וכל התווים בו נשמעים אותו דבר.
אבל אני ממשיך לנגן.
ממשיך – כמו אידיוט – להקיש על המקשים.

והכול נשמר בזיכרון מסיליקון, שבכל מקרה ילך לאיבוד, אל תוך הלא־נודע שיישאר אחריי.
הלא־נודע שתמיד היה שם.
הייתי שם, לפני שנים רבות.
אבל אני לא באמת זוכר.
אני שוב פוחד.
פוחד ללכת עד הסוף.
פוחד ששכחתי איך בכלל הולכים.
אני יודע שאני יודע, אבל יודע גם שיום אחד לא אדע.
ואני לא יודע מתי, לא יודע למה, ולא איך.
אולי בעצם זה לא פחד.
אני כבר לא יודע להבדיל.

מה עוצר אותי?
איך מגדירים את הדבר שעוצר?
אולי אני מעדיף לעשות משהו אחר?
אולי אני לא חכם מספיק?
לא מעניין מספיק?
אין לי מה לספר?
אני, רוצה להיות במקום אחר.
מי שזה לא יהיה – ה"אני" – ההוא, הזהות הבדויה עם הפנים המוכרות – במקום אחר רוצה להיות.
והוא לא מוכן להקשיב.
ובטח שלא לחכות.
שוכב, שקוע במחשבות, עייף מרכיבת האופניים.
לא ידעתי מה לעשות – לשטוף את הנבטים? להכין שייק? או אולי סלט פירות?

חשבתי על הימים שבהם שתיתי אלכוהול, כדי שיהיה לי אומץ.
כדי להשתחרר.
כדי לעשות את כל הדברים שלא העזתי.
למה לא העזתי? זאת אולי שאלה לזמן אחר.
ואז הוא היה מגיע – ההוא הכלוא בפנים – יוצא החוצה.
והוא ידע ליהנות.
וכשהוא היה נעלם, אני נשארתי לנקות.
עד שלמדתי לא לרצות.
יותר קל ככה.
להמשיך במעגלים.
לערבב ולערבב את המרק שלעולם לא יהיה מוכן.
עוד ערימה של חלומות עם עצמות.
זרמים של חום וקור עוברים בתוכם, דרך הידיים, הישר אל האצבעות.
נזכרתי שכיביתי את המזגן.

שוב אני כותב, למרות שאני לא באמת יודע מה.
לא יודע איפה להתחיל.
לא יודע מה לספר.
לא יודע כלום.
אבל אני כבר פה.
אני מנסה להירגע.
האינסולין זורם ומקשה עליי לחשוב.
הוא מוכן לקראת מנת הסוכר שכבר עושה את דרכה במערכת העיכול שלי – מהשייק שהוכן על ידי זה שהיה פה לפני. והבלנדר עשה את הלעיסות במקומי.

ומה עכשיו?
המחשב לצידי מחכה.
כריות קטנות ולא נוחות שהגיעו עם הספה מונחות מאחוריי.
הטלפון אצלי ביד.
אני זוכר שהוא היה מונח שם, לידי, כששכבתי.
ואז עלה בי הרעיון לחפש מנבטה.

קניתי זרעים אתמול: עדשים שחורות, ירוקות, ושעועית מש.
קראתי שזה לא קשה.
הייתי חייב למצוא תחליף ללחם שהפסקתי לאכול.
קראתי גם שאומגה 3 רגישה לחום.
תהיתי אם זה אומר שהוא מתחמצן בזמן הבישול, או שהזרע מגן, או אולי המים?
בכל מקרה, הנבטה נראתה כמו פתרון.
אלה החיים שלי. בזה אני מתעסק.
רציתי אורגני, למרות שזה יקר יותר מהרגילים.
נזכרתי שרציתי גם לימונים, אבל אז ראיתי את המנגו.
והוא היה מושלם.
לקחתי שלושה, ואז עוד אחד, ואז עוד אחד אחרון.
חמישה בסך הכול.
חמישה מנגואי מאיה.
מאנגואי?
אני לא בטוח שיש מילה כזאת בכלל…
שכחתי מהלימונים.
המשכתי למדף של הקטניות.
לאורך כל הקנייה התחבטתי עם עצמי: הזול או היקר? האורגני או הכימי? סוגת או תבואות?
אני כבר לא זוכר.
בסוף הגעתי לקופה עם היקרים.
שמתי לב שאני נהנה להסתכל על סל המוצרים של אחרים.
אפשר ללמוד הרבה מאנשים דרך האוכל שהם קונים.