חזור אחורה ונסה שוב.
והתוצאה לא משתנה.
ושוב פעם, בצורה אחרת, במילים אחרות, בהבעות פנים שונות – והתוצאה עדיין אותה תוצאה.
עדיין חלק בלתי נפרד מההצגה שלא מסתיימת.
ואני בטייק המי יודע כמה.
ואני ממשיך, כי אין משהו יותר טוב לעשות.
כל השחקנים למקומות.
אנחנו נעשה זאת שוב – עם קצת פחות רגש הפעם.

והגלים זורמים במהירות ונכנסים בקצב איטי אל תוך התודעה.
והם נשמעים כה מוכרים.
כמו שעון, אבל לא בדיוק. כמו…
כנראה שהוא היה ממשיך לתהות עוד זמן רב, אם לא היה מבחין בו.
איך לא ראה אותו קודם?
בפינת החדר החשוך. ישוב מול המכונה.
לא – את המכונה הוא לא רואה.
ואולי גם אותו, הוא לא באמת רואה.
קשה לקבוע בשלב הזה.
לא שבשלב אחר זה יותר קל.

והצליל בקע מהמכונה ההיא – שהוא לא רואה.
הוא היה בטוח בכך.

ומה יהיה כשיסיים?
הוא חייב לסיים בשלב כלשהו.
הוא לא יכול להמשיך לנצח.
ומה יהיה אז…?

והוא אפילו לא זוכר מתי התחיל – אם בכלל.
והכול מעורפל פתאום.
ואולי תמיד היה.
ורק עכשיו הוא מספיק אמיץ כדי להודות בכך.
דווקא עכשיו.
כשהצליל המהפנט הזה ממלא אותו.
באותו קצב איטי.
כאילו נוצר במיוחד עבורו.

והוא שוכב באולם ומאזין.
לבד.
בחדר הקטן שלו.
בעולם האינסופי שלו.
מנסה להתמקד – ולא ממש מצליח.

לאן הכול מתמוסס, כשהחיים ממשיכים?
כשמורידים את המים.
ומנגבים.

הוא באמת צריך ללכת.
אבל זה לא דחוף.
בינתיים.
הוא מקווה שיוכל למצוא אותה בבוא העת.
כשיהיה חייב.

אולי היא שם, מאחורי הדלת.
הוא תהה אם היא נעולה.
הוא יכול לקום ולבדוק.
לצאת מהשמיכה.
ולעמוד על הרגליים.
ולשרוף את הדלק האורגני שצריך לשרוף.
ולהגיע.
וללחוץ על ההדק.
ולדעת.