ואני שוב חוזר אל אותה הנקודה.
ואני ואני ואני.
מה אני רוצה.
מקיא הכל החוצה, עד שמשהו יקרה בין השורות.
משהו מדהים שקורה רק שם, במקום ההוא שחבוי בין אלפי מילים חסרי כל משמעות.
והדרך היחידה להגיע אל המקום ההוא היא לכתוב את כל המילים הללו.
הדרך היחידה להצליח היא להיכשל.

להשתין את המחשבות החוצה אל אסלת הנייר הלבנה.
ולהשתחרר.
להשתחרר מהצורך לזכור.
להשתחרר מהפחד לשכוח.
מי יודע מתי שוב הם יבואו לבקר.
והם כה יפים בעיניי, כה מושלמים.
כמו הנחלים הזורמים אל הים שלעולם לא מתמלא.
ואני הדג ששוחה במעלה הזרם,
חוזר חזרה אל אותו המקום,
רק כדי לוודא שהוא עדיין שם,
רק כדי להיות בטוח שהוא לא נעלם.

ובכלל לא רציתי לישון, רק לשכב קצת במיטה אחרי האוכל. זה הכול.
רק לשכב קצת, ואולי לקרוא משהו קצר ואז להמשיך.

והראש שוב כואב.
למה אני כה עייף, מה אם מדובר באיזו מחלה.
לא, אתה סתם מגזים.
אתה רק צריך לישון קצת יותר בלילה. זה הכול.
עוד כמה שעות.

מתי בכלל נרדמת אמש?
זה היה מאוחר.
שכבת במיטה בדיוק כפי שאתה שוכב כעת.
הכול היה חשוך מסביב.
ושקט.

וחיכית מול השער לשומר שיפתח לך את הדלת.
והתחננת אליו.
נו, אין לי הרבה זמן.
תראה, כבר כיוונתי את השעון לאותה השעה, כמו בכל יום.
כן אני יודע, אני תמיד עושה בעיות,
מבטיח לצאת בשעה מסוימת ואז גונב עוד כמה דקות.

מה עליי לעשות. מה שתגיד. מה שתבקש.
הנה, העיניים כבר עצומות.
ואני לא זז.
אולי זאת התנוחה, היא לא מתאימה. כן? זאת הסיבה?
התנוחה?
אם הייתי שוכב בצורה אחרת היית פותח?
או שזאת השעה המאוחרת.

בגלל שחיכית לי כאן עד שאסיים את כל מה שהיה לי לעשות,
ועכשיו אתה רוצה ללמד אותי לקח.
שלא אאחר שוב.
לפחות תענה כדי שאדע אם זאת הסיבה, אולי כך אוכל לשנות.
או שאתה סתם סדיסט שאוהב לראות אותי סובל.
לראות אותי מתחנן לעוד כמה דקות תמימות בגן.

ראיתי את הבעת הפנים שלך, כשאמרתי את זה.
ראיתי את תנועת השפתיים ואת הגרון שנע מעלה ומטה בזמן שבלעת את הרוק.

זה הגוף שלי, אני אחליט.
אני ורק אני.
ורק אני.
ורק אני.
ורק אני.
וההבנה שאני לא שולט בכלום מתחילה לשקוע.
ועם כל הכאב, עם כל השיתוק — אני נושם.
גם אם המילים לא באות.
גם אם הן עלובות, ריקות, שחוקות.
אני כותב אותן בכל זאת.
כי אולי, יום אחד,
משהו יקרה ביניהן.

ואולי משהו יקרה בי.
ואולי זה סתם.
הכל סתם.
או לא.
אני מתחיל לפחד.
למה?