שם ברקע. עכשיו.
אני חושב עליו.
ממתין בסבלנות לעוד התפרצות.
ובו בזמן אני תוהה אם הוא בכלל קיים במציאות.
כמו העץ ביער, שאף אחד לא שמע שהוא עדיין עומד.
וכל העלים נשרו.
וברגע של ייאוש, או הארה, או ייאוש שהופך להארה רגע לפני שיחזור שוב להיות ייאוש, אני מחליט להיכנע – או שזה בעצם הגורל אשר מחליט עבורי.

ומה עוד אפשר להוסיף על כך.
מה עוד אפשר לומר שעדיין לא נאמר.
איך אפשר לתאר את החזיונות הבוהקים שיהפכו לעפר.
את הים האינסופי.
ואת שלל הכוכבים הבנויים משלל אחר של כוכבים.
ואני מתחיל להבין.

כל היקום מצוי בי. אני יוצר אותו. אני הוא זה שמנסה לקלף עוד קליפות מהבצל, רק כדי לגלות שלבצל הזה יש אינסוף קליפות.
והוא אפילו קצת מקולקל.
והכל טמון שם, בתוך המחשבות.
בתהליכים כימיים וחשמליים שזכו לראות את העולם המוחשי שקיים רק בתוכם.