האבסורד בחברה בה זכיתי לגדול,
או אחד האבסורדים לפחות,
הוא שקורה כל כך הרבה
ועדיין זה מרגיש כאילו לא קורה כלום.

השגרה מייאשת,
אבל כלום לא באמת שגרתי.

אני נוסע כל יום ברכבת,
והרכבת היא אותה הרכבת
ויכול להיות שהנהג הוא אותו הנהג,
והשומרים בכניסה הם אותם שומרים,
ואני יורד באותן מדרגות נעות כדי להגיע לאותו הרציף.

ובכל זאת,
אני רואה גם אנשים אחרים
ופרצופים מוכרים שעושים דברים אחרים
וחושבים מחשבות אחרות
על חיים אחרים
אותם הם היו יכולים לחיות.

והכל נגלה אל מול עיני
בזמן שאני ממשיך בדרך הרגילה,
הולך וחוזר, אל אותה הנחלה.

והעולם ממשיך להשתנות
אבל אם מתרחקים ממנו מספיק
הוא בעצם ריק.

והחיים ממשיכים.
ואני בתוך כל התוהו ווהו הזה,
ואני חלק בלתי נפרד ממנו.

עולם בלי חיים
ובלי כוחות
ובלי אור או חושך
ובלי חלום או מציאות
ובלי צבעים.

הכל הוא רק פרי הדמיון שלי שממשיך לנוע אל הלא נודע.

ואני נזכר במצלמה
ששוכבת כבר יותר מחודש על השידה
ומחכה שארים אותה,
וזה לא קורה.
ואולי זה לעולם לא יקרה.

הזמן מוגבל.
אבל הגורל כנראה בחר משהו אחר עבורי,
ואני לא יכול להילחם בו,
הוא חזק מדי.

ועדיין בוער בי הרצון להיות במקום אחר,
מעניין יותר.

ואני
ואני
ואני
ואף אחד אחר.