הקפוצ'ון שלך, הוא נורא יפה.
היא שמעה אותו, הנערה שעמדה בינו וביני. בינינו.
ובכל זאת נראה שלקח לה זמן להבין שהוא מדבר אליה.
זה הרגיש שהם מכירים. אח ואחות אולי.
ודווקא עכשיו הוא נזכר לומר לה שהקפוצ'ון שלה יפה.
זה יפה מצידו.
תני לראות מה כתוב מקדימה.
כן הוא ממש יפה, ומיוחד.
תודה. אני כמעט בטוח שהיא אמרה תודה.

אבל הכל כבר מעורפל.
עבר הרבה זמן מאז.
עברה הנסיעה ועוד שמונה שעות עבדות והדרך חזרה, עם אותם נופים, ואינספור דמויות, שונות ומשונות.
ואני מנסה להיזכר,
ואני כלל לא בטוח שהנושא שווה את הזמן המועט שעוד נותר עד שהעייפות תכסה את עיניי.
לא נותר עוד הרבה זמן.
ולמה בעצם הייתי כה לחוץ, לגבי המילים שנכנסו בין השורות.
אף אחד לא יקרא אותם.
אף אחד לא באמת מתעניין בשטויות שעוברות אצלי בראש.
יש להם את השטויות שלהם, ואת הטלפון עם החדשות שחוזרות על עצמן ואת הטלוויזיה עם תוכניות הריאליטי ואת הסדרות האמריקאיות ואת המשחקים ואת הרשתות החברתיות.
והעבדות שלהם אותה עליהם לרצות.
ואת הדרך חזרה הביתה.
ואת הלילה שמתקרב בצעדי ענק.
ואת מעט החופש שמסתיים.
והסופש, מתי יגיע כבר הסופש.
והטלפון מתחיל לצלצל ולא בא לי לענות,
ולהפר את המקצב העדין שלהתחיל אותו לוקחת שעות.
ובעצם לא אמרתי כלום
ואני כבר בדף השני.
ואני כמעט רוצה להמשיך
ואני כמעט פורש
ובודק מי זה היה שם שהחליט לצלצל,
ומה הוא רוצה.
לעזאזל.
היא בדרך, עוד רגע מגיעה.
אז נתראה כשתגיעי.
ביי אמרתי.
וביי היא אמרה בחזרה.
השיחה נותקה.

ושוב מצאתי את עצמי בין המילים האותיות והמחשבות.
מה היה כתוב על החולצה שלה.
אני זוכר שניסיתי לקרוא.
היא הייתה בצבע שחור כמו השיער שלה,
רק שלשיער היו גוונים מלאכותיים בצבע סגול.
ואני אפילו לא זוכר את הצבע של ההדפס.
כנראה שהשיער הסגול עניין אותי יותר,
בזמן שהיא עמדה שם בתחנה, שפופה מעט,
מובכת מהסיטואציה שבה מצאה את עצמה.
והוא ממשיך לדבר.
קוראים לי בשם כלשהו שאני לא זוכר, נעים להכיר.
וכבר לא היה ספק, הם לא אחים.
והיא השיבה בשם שלה, מתוך נימוס,
היא לא חייבת, אבל זה מה שעושים כשמישהו מציג את עצמו.
אני לא זוכר מה הוא היה, השם.
הייתי רוצה לזכור.
כמובן שאני יכול להמציא איזה שם שאני רוצה,
ואני תוהה איך הייתי רוצה שיקראו לה
בזמן שאני מנסה להיזכר בשם המקורי.
ובסוף אני מחליט להשאיר אותה ללא שם.