סתם עוד בנאדם שפוחד למות.
סתם עוד בנאדם עם משפחה, עם ילדים ואישה.
סתם עוד בנאדם שהולך כל בוקר לעבודה וחוזר חזרה הביתה בלילה לאותה המיטה.
סתם עוד בנאדם עם חלומות שלא התגשמו.
סתם עוד בנאדם שחשב שהוא חי.
שעדיין חושב שהוא חי.
שחושב שיש לו מה להפסיד בזמן שמעולם לא היה לו כלום. 

סתם עוד גופה מהלכת.
סתם עוד בנאדם שמתחיל להתעורר מחלום בלהות.
בלה בלה בלה בלה.

למה אני עוצר.
כי אין לי מה להוסיף.
והעיניים שורפות.
ואני צריך להיות בתוך הנעליים שלו כמו שאומרים.
ואני מתחיל להיות עייף.
ודווקא עכשיו אני מרגיש שהדברים מתחילים לזרום.
אבל אני עייף.
דווקא עכשיו.
כשהדברים מתחילים לזרום.
ויש כל כך הרבה דברים לכתוב.
והכל ייעלם.
הכל תמיד נעלם.
למי יש כוח לערוך את כל בליל השטויות הזה.
אני לא רוצה לחזור חזרה ולסדר.
אני שונא לסדר.
אזרח שומר חוק.
תמיד שקול וממחושב.
לאן הביאו אותי כל החישובים.
לאן הביא אותי הפחד.
לאן הביא אותי המרדף אחרי הדרך הנכונה.
הניתוח האינסופי כדי שחס וחלילה לא אעשה טעות.
לאן הייתי מגיע אם הייתי עושה קצת יותר טעויות.
מי יודע.
אולי הטעות הגדולה ביותר היא לעשות את הדבר הנכון.
שוב ושוב הדבר הנכון.
והפחד.
והשיתוק.
וכלום לא קורה.
והכל נשאר בדיוק כשהיה.
שוב ושוב.
ומה אם זה כבר מאוחר.
אני יודע שפעם הייתי אחר.
אבל האדם הזה כבר מת.
הוא כבר מזמן נקבר עמוק מתחת לערימות של שיקול דעת.
והוא נחנק שם למוות.
וזה לעולם לא יהיה אותו הדבר.
ואני כבר לא חושב.
אין טעם לחשוב.
אני פשוט פולט את מה שעולה לי לראש.
ובולע רוק ומרגיש את הצריבה של היובש,
ושוב בולע כדי לוודא שהכאב לא נעלם.