מעולם לא אהבתי חוקים, אבל אני כל כך רגיל אליהם. שלפעמים אני ממציא אותם וחי לפיהם גם כשאני לא חייב.
כי בלי חוקים יהיה כאוס.
אבל כרגיל אני משקר לעצמי.
אני כבר בכאוס. בעולם של כאוס.
ואני רק מנסה לסדר אותו, למצוא חוקיות. למצוא היגיון.
ואין היגיון.
הכול מעורבב יחד, מתחמם על כיריים לוהטות, מבעבע, כמעט גולש החוצה מהשוליים — אבל רק כמעט.
מאוזן.
ובמקום לחיות עם האיזון, אני כל הזמן מנסה להפר אותו. לשפר אותו.
אני תקוע.
בין הטוב לרע.
בין מה שהיה למה שעתיד לבוא.
ואין לי מושג מה רציתי לומר.
הלכתי לאיבוד במחשבות.
אני בתוך המבוך, ונראה לי שפניתי בפנייה הלא נכונה.
ואני לא יודע איך לצאת חזרה.
אולי אם אחזור להתחלה אצליח.
אבל זה מה שאני עושה כל פעם שאני מגיע לנקודה הזאת — חוזר להתחלה והולך בדרך אחרת, חדשה.
מקווה ששם אני אצליח למצוא את המעבר.
אבל שוב — אני מגיע לאותו הקיר.
אני עוצר.
אני מתבונן אחורה — גם שם חסום.
אני תקוע.
אני לא יכול להמשיך קדימה, ולא יכול לחזור.
אבל מה יקרה אם יום אחד אני אפסיק ללכת לפי החוקים של המבוך?
מה אם יום אחד אני אגלה שהמבוך הזה לא קיים? שהוא רק מטפורה למשהו אחר, כמו כל העולם.
ואני אסתכל על הקיר הזה ואבין שזה לא חייב להיות קיר.
כי אין חוקים בעולם הזה.
זה יכול להיות פרגוד, שעליו מישהו צייר לבנים.
הוא לא רוצה שאני אעבור.
הוא חושב שהלכתי יותר מדי רחוק.
אבל אין לי ברירה אחרת.
אני חייב להמשיך הלאה, ולו רק מהסיבה הפשוטה שאני לא רוצה לחזור שוב להתחלה.
לא הפעם.
הפעם אני רוצה להמשיך ולראות מה מסתתר שם, מאחור.
אני מזיז אותו בזהירות —
ואני רואה ש… יש שם אינסוף דלתות.
אני לא יודע מה לעשות.
אני יכול לפתוח רק דלת אחת בכל פעם — אבל באיזו דלת לבחור?
אני ניגש לדלת הראשונה, כולן נראות אותו דבר, אז למה לא הראשונה.
אני מנסה לפתוח — אבל היא נעולה.
אני מושך בכל הכוח, מלא בציפייה — אבל היא לא נפתחת.
לא נורא, אני אומר לעצמי. יש עוד המון דלתות אחרות.
אני עובר לדלת הבאה… אבל גם היא נעולה. וגם זו שאחריה.
מה עושים עכשיו?
המבוך לא קיים.
הדלתות לא קיימות.
הן רק בראש שלי.
אני יכול לעשות מה שבא לי.
אני יכול לוותר ולחזור חזרה.
ואני יכול להמשיך.
איך פותחים דלת שלא נפתחת? עם מפתח.
אני מסתכל אל היד שלי, ומבין שהמפתח היה שם כל הזמן.
השלב הבא היה להביא גרזן ולהתחיל לחצוב פנימה, כמו בסרט "הניצוץ".
אבל עוד לא בדקתי אם הוא מתאים.
יכול להיות שהוא מתאים רק לדלת אחת מתוך אינספור הדלתות שבמסדרון.
אני ניגש לדלת הראשונה ו… המפתח אפילו לא נכנס.
אין סיכוי.
עדיף לוותר.
מה בכלל חשבתי לעצמי.
מה יש לי לחפש מאחורי דלתות אטומות.
וגרזן.
ממש בדיחה.
אני פשוט אחזור חזרה אל המקום הבטוח, אל הפינה השקטה.
אבל הסקרנות ממשיכה לצבוט.
מה כבר יכול להיות שם מאחורי הדלת הזאת?
זה יכול להיות כל דבר…
חבל שזאת דלת פלדה.
לרגע חשבתי להציץ דרך החור, רק כדי לראות מה אני מפסיד כשאני לא נכנס פנימה.
הדלת אטומה.
אין חור ואין עינית.
ובכל זאת — אם אני כבר שם.
שתי דפיקות.
ואז עוד דפיקה.
חלשות.
לא בטוחות בעצמן.
רק כי אני כבר שם.
מה יכול להיות.
מקסימום מישהו יענה לי.
או יפתח לי את הדלת.
אבל אין קול ואין עונה.
ועכשיו אני אמור לדפוק יותר חזק, ושוב לצעוק, ואז יהיה מענה.
או שאני אמור להסתובב אחור ולוותר.
ובדיוק ברגע הזה, כשאני עושה את צעדיי הראשונים, מישהו פתאום ישמיע קול וישאל מה אני רוצה.
אבל זה לא קורה.
אולי כי אני לא רוצה שזה יקרה.
מי יודע.
ואני יכול להמשיך ולנסות את כל הדלתות, דלת אחר דלת.
וזה יהיה הסיפור של חיי:
סיפור על אדם שכל חייו מנסה לפתוח דלתות במסדרון אינסופי.
ואולי יום אחד הוא באמת יצליח לפתוח את אחת הדלתות.
ואולי בתוכה הוא יגלה עוד מסדרון, עם עוד אינסוף דלתות.
ומה אז, מה הוא יעשה אז?
הוא ימשיך לנסות, בתקווה שבפעם הבאה יקרה משהו אחר.
אולי.
מה אם אין לו ברירה אחרת.
מה אם זה הגורל שלו ואין שום דבר שהוא יכול לעשות בנידון.
חוץ מלדפוק את הראש בקיר.
ואז הוא מבין:
אם זה הגורל שלו, אז אין לו הרבה מה להפסיד.
הוא כבר בתחתית הבור.
המצב לא יכול להיות יותר גרוע.
משום מה הוא לא יכול להפסיק לחשוב על הגרזן ההוא.
והוא מדמיין איך הוא שובר את הדלת הראשונה, ולפני שהוא מבין מה הוא רואה שם — הוא ממשיך ומחריב את הדלתות הבאות, רק כדי לנקום על הבדיחה הזדונית הזו.
לנקום בכל מה שהביא עליו את המציאות הבלתי אפשרית שעוטפת אותו מכל עבר.
והוא ישבור את כל הדלתות, ואת כל הדלתות שבתוכן, עד שמשהו יקרה.
ובשלב מסוים הוא יתעייף, וילך לישון…
ויתעורר, וימשיך לנסות.
ואזלו המים, ואזל האוכל, והוא לבד בתוך מבוך הדלתות.
"זה רק חלום," הוא אומר לעצמו. "זה חייב להיות."
אבל איך לעזאזל יוצאים חזרה החוצה?
חלומות שמסתיימים בלידה 