אלט שיפט. שפת הקודש שוב תחת אצבעותיו. הוא עוצם את העיניים ומנסה לראות.

הוא מחנה את האופניים בלובי של הבניין הנמוך, בחולצה מכופתרת סחוטת מים; את הרטיבות הוא עדיין לא מרגיש. בעצם, נראה שהוא לא מרגיש כלום, לא את הרגליים שאמורות להיות עייפות ולא את הפצע בכף היד מהנפילה, או יותר נכון ההתרסקות של לפני יומיים. הוא גם לא חושב על כלום. או אולי רק על מה שעליו לעשות כדי להיכנס הביתה מהר ככל שאפשר, תוך כדי ביצוע הפעולות בסדר המוכר שהוא שכלל במהלך השנתיים בהן הוא גר בדירת הקרקע ההיא. הוא פותח את הדלת של הלובי שלא הייתה נעולה.

הוא לא יצטרך להקיש את הקוד ואז לטעות כי הוא מלא באדרנלין מהנסיעה, ולהקיש אותו שוב ולשמוע את הזמזום שמאשר שהתהליך עבר כהלכה. וזה ממש לא מעניין אותו שכשהדלת פתוחה דיירי הבניין מצויים תחת האיום המתמיד של חיות הלילה שמסתובבות ברחובות;  הוא מרים את האופניים ומטפס את שני המדרגות שמפרידות בינו לבין הקומה שבה נמצאת המחילה המיוחלת, לא נותר עוד הרבה, הוא מדליק את האור למרות שאין בכך צורך כי מספיק אור נכנס דרך דלת הכניסה השקופה, הוא רגיל לעשות זאת עוד מהימים בהם הוא חוזר הביתה בחצות. הוא קושר את האופניים למעקה וכעת הוא חופשי לפתוח את דלת הפלדה.

הוא צריך לקנות ספה יותר נוחה, אבל זה מה שהיה לו בינתיים. הוא נשען לאחור והמחשבות חזרו לרדוף אותו, או שיותר נכון לומר שהוא ניסה לרדוף אותן. לחזור חזרה למקום שבו הפסיק כשהגיע לבניין, אבל הכל נעלם, אבוד בתוך התודעה שכמו כל חור שחור שמכבד את עצמו שואבת את הכל לתוכה. אבל מה אם יתנער קצת, אולי כך הוא יצליח להוציא כמה קולות. כמו פעמון, בצורה של בחורה יפה שעוברת ברחוב. ועמוד. ומכה חזקה. ובליטה על הראש. עם קצת דם. צריך חיסון לטטנוס. אסור לקחת סיכון. הרופא ממליץ. עבר כבר המון זמן מאז האחרון. יותר מדי. והטטנוס לא יהיה נעים. אבל הכל שקר. בדיעבד. הכל שקר. הם כולם שקרנים. לא יהיה לך טטנוס. קצת כאב, ולא יותר. כדי שיהיה טטנוס צריך זיהום הרבה יותר חמור. עם קצת נמק אולי. אבל הוא לא יודע. והחיסון כבר זורם. ואולי מגן מפני טטנוס. ואולי לא. לאף אחד לא באמת אכפת.

בעלטה, על הספה הישנה. מאחור שני כריות – שיהיה קצת יותר נוח. ואני לא מרגיש מאה אחוז, כנראה שעדיין לא הצלחתי להתאושש מהתנומה. העיניים שורפות וכואבות ויש לי כאב שרודף אותי כבר כמה ימים בלחי השמאלית הפנימית מפצע לבן קטן ומזורגג. לפחות נראה שהוא כבר מתחיל לעבור ולשחרר אותי מהנוכחות הבלתי נסבלת שלו, נראה לי שבגללו היה לי קושי בדיבור בימים האחרונים, כל פעם שניסית הוא הזכיר לי שהוא עדיין שם ועדיין רלוונטי ועדיין קיים כמו שאני הייתי רוצה להרגיש מדי פעם. כנראה שכולם רוצים את אותם הדברים בסך הכל. אבל אני ניסיתי להתעלם ממנו ככל האפשר ודיברתי פחות. חבל שאני לא יכול להתחיל תענית דיבור, מעניין מה אשתי הייתה אומרת אם הייתי אומר לה שהחלטתי להפסיק לדבר לתקופה מסוימת.

אולי באמת היה יותר נוח להגיד לכולם שאני אילם, ככה הם לא היו מנסים לגרום לי לדבר כל הזמן. בטוח שיש כמה אילמים שעלו על הרעיון הגאוני הזה. אף אחד לא מצפה מהם לדבר; אף אחד לא מצפה מהם להגיד את הדבר הנכון או המתוחכם או המצחיק או המרגש. הם חופשיים מהחיפוש האינסופי אחר המילים הנכונות. שאחרי שהן יוצאות החוצה הן מקבלות חיים משל עצמן. והשליטה שאולי הייתה, מעט ככל שהייתה, מתמוססת.

פתאום זה היכה בי, כל המחשבות הן במילים ובתמונות, אבל בעיקר במילים, מילים ועוד מילים של קוף קטן ומעצבן שלא מפסיק לפטפט. ומה היה קורה אם לא הייתה השפה, איך המחשבות שלי היו נראות אז, איך הייתי מדבר לעצמי, איך החיות מדברות לעצמן. מה הייתי עושה בלי המחשבות שממלאות אותי, מי הייתי? איך מפסיקים את התקליט הזה רק לרגע, רק כדי לראות ולהרגיש ולהבין איך העולם באמת נראה.