כל חיי הנשמה האנושית הם בסך הכל תנועות בין הצללים. בדמדומי התודעה. לעולם לא באותו אקורד או בדימוי שלו מול המחשבות והמציאות. וכולם מסגלים יהירות מסוימת. וישנה טעות שאת הרמה שלה לא ניתן לקבוע או שאנחנו פשוט לא מסוגלים להבין. אנחנו משהו שממשיך במהלך ההפסקה של ההופעה; ולעתים, דרך דלתות מסוימות, אנחנו תופסים הצצה למה שיכול להיות לא יותר מהנוף. והעולם הוא מערבולת אחת גדולה בתוך ים של חושך. האם הם אמיתיים? איפה עובר הגבול בין המציאות לדמיון. 

בלילה האחרון, הייתה מישהי שהחליקה מקצה הבניין. מה היא הרגישה ברגע הגורלי? הפתעה, פחד, געגוע. סערת של רגשות. אין סיכוי שהיא תצא מזה בחיים, היא אבודה לנצח. לנצח נצחים. מישהו עמד על ידה בזמן שהיא נצמדה לקצה. אולי היא אהבה את הסכנה ואולי רק רצתה לראות את הנוף. הסיבות מתו ביחד אתה. הוא נגע בה, או הבהיל אותה כשעמד מאחוריה. הכל קרה נורא מהר. והיא נפלה. הוא ניסה להציל אותה וכמעט נפל יחד אתה. אבל זה היה מאוחר מדי. הוא לא הספיק. 

ובכל זאת היא בחיים, עדיין בחיים. היא נפלה לקומה תחתונה שבלמה את הנפילה. ונראה שהיא מתחילה להתאושש. היא נפלה מגובה של 2 קומות. הנזק מנפילה כזאת יכול להיות רציני, עצמות שבורות, זעזוע מוח, נזקים לאיברים פנימיים ואפילו מוות אם המזל ממש לא לצידה. או כן. אם שואלים אותה לא נראה שהיא רצתה להישאר בחיים. אחרי שהיא הצליחה להתאושש היא ניסתה לקפוץ שוב ולסיים את המלאכה. אבל למה? בהתחלה זה נראה כאילו היא רק החליקה, אבל כעת היא ברור שהיא מנסה להתאבד. למה? ושוב מישהי ניסתה להציל אותה, לתפוס אותה בכל הכוח, אבל היא הייתה נחושה. ובדרך למטה היא לקחה עמה את כל מי שניסה לעזור. 

כעת אני קורא את המילים הללו אותם אני כותב בצלילות ששורדת רק בתוכם ואני שואל את עצמי: מה זה, ולמה זה טוב? מי אני כשאני מרגיש? מה מת בתוכי כשאני חי?

כמו מישהו על גבעה שמנסה לזהות את האנשים שבעמק, אני מתבונן פנימה אל עצמי, ואני רואה רק נקודות. אנקדוטות. אוסף של רצונות שלא יודעות שהן בעצם מתות. 

אני מתכרבל בשמיכת העצמי שלי. שעוטפת אותי. שחונקת אותי. ואני מרגיש כאילו אני עומד להתעורר, אבל אני לא זוכר שהלכתי לישון. איפה אני נמצא. יש פה מישהו. הייתי בורח בשמחה. אבל לאן. אף אחד לא יכול להציל אותי. אולי רק אלוהים. הוא בכלל רוצה?