אני במיטה. עדיין שוכב בלי לזוז. (למה התעוררתי?) בקרוב עליי לקום לעבודה. שמתי לב למשהו מוזר. אני לא זוכר את החלום, אני לא זוכר את החלום. בכלל היה חלום? בטוח שהיה, אין דבר כזה לא לחלום. כולם חולמים. גם החיות חולמות. אני חושב. אני לא באמת יודע. אבל בזמן האחרון, משום מה, אני לא זוכר. משמע, אני לא חולם? 

ניסיון שני. המיטה הייתה חמה, תחת השמיכה הנעימה. הוא פקח את העיניים. הוא חיכה. הוא ניסה להיזכר, אבל לא היה שם כלום. הוא נזכר במה שהיה אתמול בלילה, כשהוא שכב במיטה וחשב… וחשב. הוא חשב על העובדה שהוא לא מצליח להתקדם, שהוא תקוע במקום. זה בטח קשור ללחץ, הוא לחוץ והוא לא ישן מספיק. אם הוא היה ישן יותר הוא בטוח היה חולם. ואולי הוא ישן יותר מדי, זה גם הגיוני. כי כדי לזכור את החלומות עליו להתעורר תוך כדי החלום, ברגע השיא. הוא זוכר את הימים ההם, הימים בהם היה חולם, חלומות מדהימים. הוא לא רצה שזה ייגמר, הוא היה מחכה כל היום לרגע שבו יוכל לחזור חזרה, לחלום אחר להרפתקה חדשה.  אין לו שום שליטה בחלומות. אבל לפחות שהיה זוכר אותם. 

ניסיון שלישי. הוא לא פקח את עיניו. הציפורים כבר צייצו מחוץ לחלון והוא ידע שעליו לקום לעוד יום של עבודה. השעון המעורר כבר צלצל פעמיים. הצד השני של המיטה כבר היה ריק, היא יצאה מוקדם. הוא נזכר עכשיו שהיא באה לנשק אותו לפני שהלכה. אבל משהו אחר הציק לו, הוא ידע שמשהו חסר, אבל לא ידע מה. זאת לא הפעם הראשונה, הוא מרגיש את הרגשת הדה זה וו המוזרה, הוא כבר היה פה בסיטואציה הדומה. ואז הוא נזכר בבוקר הקודם. הוא נזכר שכבר כמה חודשים שהוא לא חולם. הוא כבר לא זוכר ממתי זה התחיל. אבל הוא זוכר מתי הוא שם לב לכך בפעם הראשונה. הוא עצם את העיניים, וניסה להזכר. מה עוד אפשר לעשות. זה בטח לא בריא. הוא התגעגע לימים שהוא היה חולם כמה חלומות בלילה. זה מרגיש כאילו עברו שנים מאז. אוףףף. חלומות. הוא עצם את העיניים וניסה להיזכר, בעצם הוא אפילו לא פקח אותן. אבל הוא עדיין ניסה להיזכר. משהו היה חסר. הוא ניסה לעשות סדר בעניינים. מה קורה בלילה. מה חסר. משהו היה חסר. וזאת לא הפעם הראשונה. אתמול בבוקר, הוא שכב באותו מקום וחשב את אותן מחשבות בדיוק. זה מתחיל לחזור אליו. זה לא הגיוני… 

ניסיון רביעי. על מה חושב אדם ברגע שהוא מתעורר. זה כמו להתעורר לחיים מהמוות, כי בכל פעם שהוא הולך לישון הוא יודע שיש סיכוי, גם אם הוא קלוש, שהוא לא יתעורר. ואז יש את הרגע התת הכרתי שחוזר אל המציאות והבוקר בא. קרני האור כבר מילאו את החדר שבו הוא ישן. וכרגיל לא היה לו הרבה זמן. ועוד בוקר. ועוד בוקר. ועוד בוקר. ובאף אחד מהבקרים הוא לא חולם. משהו מתחיל להיות מוזר, אולי הוא חולה. למי הולכים במצב שכזה, לפסיכולוג? יכול להיות שהוא צריך פסיכולוג. הוא לא מרגיש שהוא צריך, אבל איך מרגיש משוגע, הוא בטח לא מודע לכך. הכתף שלו כאבה. אבל משהו אחר הציק לו בשנייה שעברה לפני שהוא פקח את העיניים. הוא ניסה להיזכר בחלום של הלילה האחרון, לפחות חלום אחד, מתוך מספר החלומות שחלם במהלך הלילה, אבל הוא לא הצליח להיזכר. הוא לא הצליח להיזכר. יכול להיות שהוא לא חלם בכלל. הוא ניסה להיזכר מתי הייתה הפעם האחרונה שהוא חלם. אבל הוא לא הצליח לזכור. לא היה לו הרבה זמן, כי הוא היה חייב לצאת לעבודה בקרוב, אז הוא החליט לתעד את החלומות הבאים שלו. רק כדי לוודא שהכל בסדר איתו. הוא צריך את החלומות שלו, הם המפלט שלו מהמציאות הבלתי אפשרית. מה הוא יעשה בלעדיהם. לאן הוא יברח. הוא קם במהירות התארגן כבכל בוקר ויצא לעוד יום עבדות. בלילה הוא נשאר ער עד שלא יכל עוד להחזיק את עצמו, כי הוא פחד ללכת לישון. השינה הייתה המפלט עבורו אבל בכל זאת הוא פחד ממנה פחד מוות. הוא פחד שיום יבוא והוא לא יקום ממנה. והוא עדיין לא היה מוכן לעבור לעולם הבא, אם הוא בכלל קיים. הוא נרדם. והתעורר. 
מדהים איך בלילה נעלמת כל תחושת הזמן. ואז הבוקר בא והגוף רענן. מוכן לעוד יום של עבדות. הוא לא זכר שבבוקר הקודם הוא תכנן לתעד את החלומות, והוא אפילו לא שם לב ששוב הוא לא זכר את החלום האחרון. הוא הלך כבכל יום אל העבודה, במהלך היום הוא נזכר, אבל זה כבר היה מאוחר. ביום שלמחרת הוא כבר הכין לעצמו תזכורת, רק כדי לוודא שלא יהיו טעויות. המילה חלום מיותרת. הוא לא זכר את החוויות שעברו על נשמתו במהלך הלילה. מה זה חלום בכלל. הוא לא חולם. אוקיי. הוא לא זוכר את החלומות. יכול להיות שהוא לא זוכר ויכול להיות שהוא לא חולם. הוא לא יודע את זה. הוא מודאג. הוא לא יודע מה לעשות. אולי יש תרופה שתעזור לו. הוא התקשר לחבר שלו שהיה מקושר וביקש שישיג לו קצת חומר לעשן. זה בטוח יעזור הוא חשב. לפני שהלך לישון בלילה הבא הוא גלגל לעצמו ואז נשכב במיטה וחיכה שהחומר יתחיל לעבוד. הוא לא חיכה הרבה כי תוך כמה שניות הוא כבר ישן שינה עמוקה. 

ניסיון חמישי. הציפורים. אור צהוב חדר מבעד לווילון שכיסה את החלון, בזמן שקול הציפורים השלים את האווירה. ואם היה איזה שהוא ספק שבוקר עכשיו הוא עבר עם צלצול הטלפון. כמו בכל בוקר, תמיד אותה שעה. תמיד אותה התראה. תמיד אותה תוצאה. הוא היה מכוון כמה צלצולים כדי שיוכל לחזור לישון. הוא אהב את הרגעים האלה של הבוקר, רגעים שבין חלום למציאות. הוא לא רצה להתעורר, הגוף רצה לחזור חזרה לישון, הוא לא קיבל מספיק. הגוף רצה לחזור חזרה אל העולם ללא הזמן. אבל השעון החזיר אותו למציאות. השעון המקולל. הוא תמיד רדף אחרי הזמן, אבל מעולם לא השיג אותו. כי תמיד ציפו ממנו ליותר. לקח לו המון זמן להתאקלם וכעת הוא סובל בשקט. 

ניסיון שישי. הוא כבר התעורר. ולמרות זאת הוא עדיין נותר באותה התנוחה בלי לזוז ובלי לפקוח את העיניים. הוא שכב וחשב. הוא חשב על השעון שיצלצל בקרוב ויסמן את חזרתו אל עולם המציאות. בעולם ממנו בא לא היו זמנים. וכל סיבוב היה הרפתקה חדשה.

ניסיון שביעי. הוא התעורר. משהו בתוכו לא רצה לחזור אל עולם המציאות שחיכה לו ברגע שיפקח את העיניים. 

שמונה. מה מחכה מעבר לעפעפיים. הוא כבר ידע מה יקרה כשירים את השמיכה ויפקח את העיניים. אותו חדר משעמם שהוא עזב כשהלך לישון אתמול בלילה. הוא פחד ללכת לישון, כי הוא ידע שיש סיכוי שהוא לא יתעורר. הוא ניסה להחזיק את עצמו עד הרגע האחרון, תוך שהוא טרוד במחשבות של היום הקודם. אבל לטבע יש חוקים ובהתמכרות הזאת הוא לא יכול להילחם. זה חזק ממנו. כאילו כוח נסתר קורא לו מהאפלה כדי שיוכל להשתלט על גופו במהלך הלילה. 

תשע. במסך השחור שעטף אותו כבר היו נקודות של אור. אבל הוא ידע מה יקרה ברגע שיפקח את העיניים. 

הכבשה העשירית. השעון עדיין לא החזיר אותו להכרה. הוא שכב בצד הימני של המיטה מתחת לשמיכת הפוך החמה. את העיניים הוא עדיין לא פקח, הוא גם לא תכנן לפקוח אותן למרות שסקרן אותו לדעת מה השעה. כמה זמן נותר עד שיאלץ לקום מהרחם החם ולצאת החוצה אל העולם. הוא לא רצה לצאת החוצה אל העולם ובכל זאת מצא את עצמו עושה זאת יום אחרי יום. הוא היה חייב. הוא חייב לאכול, והוא חייב לשלם את השכירות כדי שיהיו לו השעות המעטות שינה מתוקה. 

הכבשה האחת עשר. העיניים עדיין עצומות. הוא לא פוקח אותם למרות שמשום מה הוא כבר התעורר, כי הוא כבר יודע מה יחכה לו שם בחוץ כשיפקח אותן, לכן הוא ממש לא ממהר. השעון עדיין קרא לא חזרה אל עולם המציאות, אז עדיין יש זמן. הוא היה קצת סקרן לדעת כמה זמן נותר לו עד הצלצול הראשון. השלפוחית כבר מתפוצצת, כנראה שזה מה שהעיר אותו. הוא נותר בכל זאת תחת הפוך החמים נהנה מרגעי הקסם שבאים לפני החזרה למציאות. הוא ידע שאם יפקח את העיניים האור יסנוור אותו ואז אולי הוא לא יוכל לחזור ולהירדם. והיה לו חבל לבזבז את הזמן שעוד נותר. הגוף שלו היה זקוק לכל רגעי השינה שיכל לגרד. לא היו הרבה כאלה. למה בבוקר בעצם… אולי הוא יגלה את זה בהמשך היום? 

הכבשה השנים עשר. הוא קם מהמיטה והתהלך ברחבי הבית שעזב בלילה שלפני. כמו עיוור כי הוא סרב לפקוח את העיניים. 

השלוש עשר. החיים מורכבים מאינספור בחירות גורליות ואחת עמדה בפניו בבוקר ההוא כשעדיין שכב במיטה בין קפיצי המתכת ונוצות האווזים שכבר לא צריכות נוצות במקום בו הן נמצאות. הוא לא היה בטוח איפה הוא נמצא, אבל הסיק שזה אותו המקום בו נרדם, כמו תמיד. למרות העייפות, הוא שקל בכובד ראש את האפשרויות שעמדו בפניו. העובדות היו ברורות כמו השמש שקרניה חדרו מבעד לתריסים. לצאת מהשמיכה ולקום, זאת הייתה האפשרות הראשונה. אבל אם יבחר באפשרות הזו, שנראתה די הגיונית, אין לדעת מתי יזכה לחזור חזרה, אם בכלל. הוא פחד מהאפשרות הזו. הוא היה זקוק לכל רגעי השינה שיכל לגרד, והשעון אפילו לא צלצל. הוא זכר שבלילה שלפני הוא כיוון אותו ל-0640, זה היה אמור להיות הצלצול הראשון כשהמטרה הסופית הייתה להתעורר ב-0730. סקרן אותו לדעת מה השעה הנוכחית אבל בינתיים הוא ויתר, כמו ערפד הוא פחד מהאור המסנוור. הוא הסיק שלא עבר הרבה זמן כי השעה הייתה ממש מאוחרת כשנרדם. הוא אהב לישון ובכל זאת  בלילות הוא משך את הזמן עד שלא הייתה עוד ברירה. הוא תהה אם הבעיה היא בעצלנות שלו או במציאות הבלתי אפשרית שלא יודעת שובע. אם זה היה תלוי בו הוא היה מתעורר ביקיצה טבעית כל החיים. ולמה לא בעצם. בטוח יש לכך השלכות בריאותיות. לאדם הקדמון לא היה שעון מעורר, אבל מאז המין האנושי התקדם, וכעת הוא נלחם בשינה מלחמת חורמה. הוא חשב על מה שהיה קורה אם הוא לא היה חייב ללכת לישון, אם לא היה טבוע בו הצורך הביולוגי הזה. הוא פחד ללכת לישון, הוא פחד שהוא לא יתעורר. על כל פנים זה לא היה הזמן לחשוב על העניינים הללו, הלחץ של השלפוחית היה בעדיפות הראשונה. אז הוא עבר לאפשרות השנייה, שהייתה לחכות ולקוות שאולי בדרך נס הלחץ יירגע והוא יוכל לחזור ולהירדם. בינתיים הוא העדיף את האופציה הזאת כי היא לא דרשה שום פעולה מצידו. הוא המשיך לשכב במיטה וחיכה לתנומה שתיקח אותו שוב אל חיקה. חזרה אל החלום שמחכה בעולם שבו הזמן עוצר מלכת. חזרה אל… 

פתאום הוא היה מאוד מוטרד, הוא ניסה לזכור את החלום שחלם לפני שהתעורר אך ללא הצלחה. בעצם, ככל שחשב על זה יותר הוא לא זכר מתי הוא חלם בפעם האחרונה. אבל זה לא יכול להיות שהוא לא חולם, כי כולם חולמים. הוא גם נורא אהב לחלום, אבל מה שווים החלומות אם לא זוכרים אותם אחר כך. זה כמו ללכת לטיול ולא לזכור דבר אחרי שהוא מסתיים. הוא בעצם מפסיד את החלק הכי חשוב.