בעולם לבן ומחוספס. עם פינות חדות. הקולות אומרים לי לשחרר. ולפתע אני מתעורר. בתוך המסגרת האיומה. ואני פוחד להביט לאחור, אל הדרך שהספקתי לעבור. ואני עוד יותר פוחד שוב לפתע לעצור. בדרך צהובה. שמובילה לעיר ההיא בצבע השטרות. וברגע שאוריד את המשקפיים הוורודות היא תחזור להיות לבנה. כמו הנצח. כמו הנשמה. ואני ממשיך לצעוד. ולצעוד. ולצעוד. ולצעוד. לא ברור למה, או לאן. אל תפחד. הם שבים ואומרים. אבל מי זה הם? והאם הם קיימים?

ואני מביט אחורה בחטף. כמו האישה ההיא שהעזה להביט והפכה למלח. ואני עדיין עור וגידים. וסדום עדיין שם ואפילו עמורה. והמילים. הן רק בראש שלי. נותרות בדיוק באותו המקום, ממנו הן כל כך רצו לברוח. לפני שהן נעלמות בחשיכה.

וזה רק אני והבחילה הנוראית שממלאת אותי. ככה זה כשאוכלים יותר מדי שקרים. מה יכולתי לעשות, הם היו כה יפים ועסיסיים.

ומה הטעם להמשיך. ללכת. לרמות. נותרו רק עוד כמה שורות שיתמלאו – קרוב לוודאי – בעוד מילים ותהיות. ולרגע אני מנסה לנחש מה יהיו המילים ההן שיסיימו את הסאגה הזאת. האם בכל זאת תהיה להן איזו משמעות. אפשר רק לקוות.

ועוד שורה עברה ונותרו רק עוד שניים, ובלי לשים לב אני כבר בשורה הלפני אחרונה בינתיים. ואני מתחיל להילחץ, ולכתוב בכבדות רבה. ובקושי נשאר המקום לכמה מילום סיום מעודדות. אז אני עוצם את העיניים לוקח נשימה עמוקה. ועובר אל הדף הבא.