אני מנסה לדבר אל עצמי, אבל עצמי לא רוצה לשמוע. הוא יכול. אני יודע שהוא יכול. אבל הוא לא רוצה. לא כעת בכל אופן. הוא עדיין כועס בגלל מה שעוללתי לו. מנסה להבין למה, אבל אני לא חושב שהוא יצליח גם אם אתן את התשובה. אני לא בטוח שאני באמת יודע מה היא. התשובה. הסיבה. אני רק יכול לשער. לחבר כמה מילים גדולות כמו משמעות וגורל. ואולי גם שיעמום? כי זה מה שהרגשתי. כשקפצתי.

לא מאיזה בניין, כמובן.  אם זה היה המצב כנראה שלא הייתי פה כדי לספר. אבל קפצתי. אין ספק שקפצתי. לפעמים זה קורה למרות שזה ממש לא אופייני לי. לקפוץ. למים. נגיד שקפצתי למים. אני חושב שזה יכול להתאים. בכל אופן, עכשיו אני כבר אחרי, מנסה לשחות. מפרפר. בתוך ים אינסופי, קפוא ובו בזמן לוהט. כנראה שבקצוות שני ההפכים מתחברים, כי אני לא מצליח לחשוב על הסבר אחר. והכאב חודר לתוך העצמות. ולנשום. קשה לנשום. וכל הפרספקטיבה משתנה כשאין חמצן. הכל מתמוסס אל תוך הכלום שממנו הוא עשוי. הכלום הטהור. פנימה והחוצה, פנימה והחוצה, פנימה והחוצה. מה יכול להיות יותר טהור מזה. כלום. ואני עוד רגע שם.

והוא מתחיל לשחות חזרה אל החוף המטומטם. ואני נוטה להסכים. אני בדרך כלל מסכים. יש שיקראו לזה כניעה. יגידו שאני מוותר. פתאום אני קולט שהמילה מוות פותחת את מוותר. ובסופה האות רי"ש. כמו רישה. כי זה מה שקורה כשמוותרים? מתים וחוזרים חזרה להתחלה. לעוד כישלון. קצת יותר חכמים, או יותר פחדנים. לעוד מכשול בדרך לשום מקום. מכשול שתמיד היה שם. וחיכה. ואם הייתי יותר חזק או מהיר או חכם. אם רק הייתי קצת יותר מושלם.

וכמעט שכחתי שאני עדיין בים. הוא פחות נורא עכשיו. כלומר, הים הוא אותו הים, אבל בכל זאת משהו השתנה. או מישהו? והכל מתערבב במים. אני, השעמום. אני, השעמום. הקפיצה. הכישלון. חוף המבטחים והמגבת המלטפת. הכישלון. הגוף השברירי שלא מוכן להקשיב. הכישלון. הכישלון. הכישלון. הכישלון. חיים שלמים של כישלון. ונקודת אור אחת קטנה. באופק האין סופי. כנראה שבקצוות ההפכים מתחברים. והכישלון תמיד היה הצלחה.