מה רציתי לספר. זה בטח לא היה חשוב כי אני לא זוכר. ואולי מעולם לא היה משהו לספר. ובכל זאת התחלתי. בלי מטרה. וזה מזכיר לי סיפור. סיפור אמיתי שקרה כשהייתי יותר צעיר, הרבה יותר צעיר. אני לא בטוח שהמילה הרבה הייתה במקום. אני לא באמת זוכר מתי זה בדיוק קרה. אפילו לא חשבתי לכתוב עליו כשהתחלתי אבל כעת, אחרי שהוא כבר הוזכר, אין לי… אני לא באמת חייב. אני יכול להשאיר את זה ככה. פתוח. ולהמשיך לנושא אחר. כמובן שאני יכול. אבל מה? ולמה? יש סיפור יותר טוב? זה בכלל משנה? כולם באים והולכים, כמו גלים. לעיתים שקטים ולעיתים יותר סוערים. וגם הסיפור ההוא הוא גל, שנשטף אל החוף והתמוגג חזרה אל תוך האוקיינוס האינסופי של הזמן. אבל לפני שהוא נעלם הוא חצב סימן קטן בסלעים. סימן מאוד קטן. כה קטן שהוא כמעט בלתי נראה. אבל הוא שם. ואחריו נוצרו סימנים נוספים. זיכרונות. שהעלימו אותו לחלוטין. ומה זה אומר על הגל, שהוא לא היה קיים. אם הסימן נעלם מה זה אומר עליו?

ומה בעצם אני מנסה להגיד? לאן אני חותר? פשוט תספר את הסיפור. אבל לא באמת בא לי לספר. אני מרגיש כמו במערבולת שמנסה לשאוב אותי אבל הסיפור לא כזה מעניין. היה לו מוסר השכל, שצריך מטרה, אני חושב. זה בגדול. אני אפילו לא בטוח אם זה נכון. וזה לא דבר של מה בכך. מה בכך. מה אני בכלל… מה אני. איבדתי את הצפון. אולי אני עייף מדי. ובכל זאת אני ממשיך רק כי כבר התחלתי ואנמ לא מצליח לעצור. כמו אבן בנחל, אבן קטנה, שעמדה במקומה וחיכתה שנים לדחיפה שתשחרר אותה למקום שבו היא תבלה את הנצח הבא. ואני האבן. האבן שמתגלגלת. זה מזכיר לי שיר שלהם. אני חושב שהשיר שלהם. ושוב אני נשאב למערבולת אחרת. השיר עבר לרגע, התנגן. משהו עם קשת. למרות שברקע מתנגנת מנגינה של פסנתר שאני בכלל לא מכיר. והיא הסתיימה. והתחילה אחת אחרת. וגם היא תסתיים. שקלתי לשים את השיר ההוא אבל באותו רגע החלטתי לוותר. איך מחשבה הופכת למציאות. יש כל כך הרבה מהן. מהמחשבות. כל כך הרבה גלים. ורובם בכלל לא מגיעים אל החוף.

לא נוח לי. אולי אני אניח את המחברת על השולחן. אני כותב את השורה שמתארת את המחשבה אחרי שכבר שמתי את הדפים על השולחן. וכעת אני לא חושב על כלום. המציאות היא העיפרון שכותב את המילים על הדף. והמחשבות, חלקן לפחות, מוצאות את מקומן בין השורות. על הסלעים. זה המשפט שיצא מתוך הכלום. תיאור סובייקטיבי של החלק במוח ששולט על היד. החלק שמחליט מה ייכתב ומה לא. שומר הסף. בזמן שאני נהנה מהמנגינה הוא יכול להמשיך לכתוב בלעדיי. והוא יספר על מקרה שכבר היה או אחד שמעולם לא היה ולעולם גם לא יהיה. אחד שנוצר ברגעים אלו ממש בעולם האינסופי של התודעה. עולם שמצוי בתוך העולם האין סופי של היקום שמצוי בעולם התודעה שמצוי בעולם היקום שמצוי בעולם התודעה. בעולם שכזה ניתן לשער שהכל כבר קרה. אינסוף פעמים. וגם השורה שהוא כותב כעת נכתבה אינסוף פעמים. ושוב היא נכתבת כעת. ואני אפילו לא שואל למה. אולי כי אני לא יכול לענות ואולי כי אני כבר יודע את התשובה. אני חושב שאני יכול לנחש. היא עומד לי מול העיניים. כשאני מתבונן בעולם. כשאני מתבונן באופן שבו העולם זורם, כמו הים, פנימה והחוצה. ומה עכשיו, איך עוברים לגל הבא? מצחיק שאני שואל כאילו זה בכלל תלוי בי. כאילו מישהו בכלל שואל אותי אם מתי ואיך להמשיך. אני אפילו לא יודע מתי אני אניח את העיפרון. היד כבר עייפה. מרגיש שזה הולך לקרות כל רגע, ממש כל רגע.