הכל כבר נכתב על ידי סופר שאני לא מכיר. כל הסיבות והתוצאות. הכל חרוט לנצח. וכלום לא ישתנה. לעולם. מה הטעם לנסות. ושוב לרצות. ולהתרצות. ולנשום. ולנשום. ולעשות את הבנאליות שנעשתה. אתמול ושלשום. עד היום ההוא. בו הנשימה נפסקה. ואז. ואז. ואז. ואז. מה. מה היה אז.

כלום. אולי. אולי כלום. למה לא כלום. כלום נצחי. אולי אני כבר בכלום הנצחי. תמיד הייתי בתוכו. בכלוב הנצחי. תמיד הייתי ותמיד אהיה. מה שלא אהיה. לנצח. מוזר לחשוב על הנצח. ומסחרר. ואולי אפילו משחרר. הנצח. האין סוף.

ואני צריך עוד נשימה. כדי להרגע. ולהתמוסס. ושוב להתבוסס. בתוך הבוץ הבלתי נסבל של העולם הזה, שאני לא מוכן, עדיין, לעזוב. שאולי לעולם לא אהיה. מוכן. לא שצריך להיות מוכן. העולם ימשיך לעשות את שתמיד עשה. ימשיך להיות את שתמיד היה. מה שזה לא יהיה. וגופי ישחרר את כל האנרגיה הטמונה, וישוב אל הדממה. ובינתיים. מה בינתיים. ומה עם הנשמה. שואל אסיר תמים שממתין בתא לגזר הדין. בלי לדעת שגורלו נחרץ.

ואני ממשיך לנשום. והידיים כואבות. ויש רעשים מוזרים ברקע. קולות. זה אדם שמדבר. ויש שם גם קול של ילד. אולי זה הילד שלו. הוא מדבר אל הילד. הוא דיבר אל הילד. הוא כבר לא מדבר יותר. ועכשיו אני שומע רק את נגינת הפסנתר מהקומה העליונה. לא. כבר לא. היא פסקה. זה רק השעון מתקתק ברקע. מנסה להזכיר לי משהו שמעולם לא ידעתי. והנה אני מתעייף. והידיים יותר חלשות. אולי אם אני אנוח קצת, רק קצת. רק כמה דקות. אף אחד לא ישים לב. לאף אחד לא אכפת. הם עסוקים בגזר הדין של עצמם. ממשיכים לזרום. כמו נחלים לים. ליקום. לשום מקום.

למה?