בין קירות אדומים הכל מתחיל לנוע הרבה יותר מהר. המחשבות. והגוף שחשבת ששייך לך. והרעד משתלט. כבר שכחת אחרי מה אתה רודף. ומהר מאוד אתה מגלה שאתה הוא הנרדף. והוא עומד מחוץ לחדר החשוך שבו את יושב, עם אקדח. והוא דופק בדלת. בינתיים היא נעולה, בדקת כנה פעמים רק כדי להיות בטוח. אבל היא כל מה שמפריד ביניכם כעת. ואתה יודע שלא נותר עוד זמן רב. וזה מרגיש שמהצד השני ניצב עדר של פילים. ואתה יושב שם בפינה, מכופף, עם הראש בין הברכיים. מנסה להשתיק את הרעש מחריש האזניים. כדי להרוויח עוד כמה שניות, עוד נשימות, עוד זיכרונות ממה שהיה ולא ישוב להיות. והדפיקות מתחזקות. והוא עוד רגע בפנים. אבל הוא לא באמת שם, הוא לא היה שם בפעם הקודמת, ובזאת שלפניה. ואם לא תחשוב עליו הוא פשוט יעלם. ואתה לוקח נשימה עמוקה. מנסה לחשוב על מקום אחר, מקום טוב יותר. אבל כלום לא מתחבר. רק הבזקים של אור שנמרחים בתוך עצמם ונעלמים אל תוך התהום הפעורה של נשמתך. ועוד נשימה. ועוד נשמה. ועוד נשימה. פנימה והחוצה. פנימה והחוצה. הכל בסדר. הכל בסדר. אין ממה לפחד. שום דבר רע לא ייקרה. לפחות לא הפעם. לא היום. לא עכשיו.

ורעש מחריש מפר את השתיקה. ואתה במערבולת. שוב. ובוזבזו כל גלגלי ההצלה. והדפיקות נשמעות כמו פגזים, שעם כל פגיעה למטרה מתקרבים. לחדר הקטן והחשוך עם הקירות האדומים. ואין לך מושג למה הם תוקפים דווקא אותך, אבל לא נראה שהוא הולך לוותר. ומשום מה אתה נזכר בוואן גוך – שחתך לעצמו את האוזן – ואתה לא באמת יודע למה הוא עשה זאת, אבל אתה חושב שאתה מתחיל להבין, כמו בשיר של מקלין, על איך שהוא סבל בגלל השפיות שלו. ואתה לא בטוח אם הוא היה שפוי בעולם מטורף ובגלל זה הוא סבל, או שהוא סבל כי הוא רצה להיות שפוי והוא לא ידע מה זה אומר. ואתה מוכן לעשות את הכל כדי שהפחד ייגמר – כמעט הכל – כי אתה עוד לא הולך לחתוך לעצמך את האוזן. ומי אמר שזה בכלל היה עוזר. ואתה מתחיל להתייאש. ומחליט שזה לא משנה. שימשיך לדפוק הבן זונה. שישבור לעצמו את היד. אתה אפילו מוכן ללכת עכשיו ולפתוח לו את הדלת ולהכניס אותו פנימה. כן. בוא ותכנס! זה מה שרצית אחרי הכל, לא? להיכנס פנימה. אז הנה, הדלת פתוחה. עכשיו תסיים את מה שבאת לעשות.

והוא נעמד בכניסה, ואתה קם לקראתו. ואתה מוכן. והעיניים שלך עצומות. ואתה מחכה. והידיים רועדות. ואתה מחכה. ונעמד מולו. ומחכה. ומרים את היד שלו שעדיין אוחזת באקדח, ומצמיד אותו לרכה שלך. ומחכה. וכלום לא קורה. ואתה לא מבין למה. למה אתה לא מסיים את מה שבאת לעשות? אחרי כל הרעש שעשית! והוא מביט בך בפנים קרות; במבט שחודר עמוק אל תוך העצמות. וכלום לא קורה. ואתה כבר מריח את הזיעה שנודפת ממנו, מהדמות שכל כך הפחידה אותך, יכול להיות שזאת הזיעה שלך. ואתה זועק אל תוך האוזן שלו, תעשה משהו, כל דבר, רק אל תעמוד ותסתכל עליי כך, אני לא יכול לשאת את זה. וכלום. ואתה תופס אותו בכתפיים. ומנער. הלו, אתה שומע אותי? ואתה מתחיל להסתחרר. והכעס מתגבר. וכלום. ואחרי האגרוף השלישי אתה כבר מפסיק לספור, והידיים שלך מלאות בדם; הדם שלו מעורבב בשלך. והעצמות שלו נשברות מעוצמת המכות. ומשום מה לרגע אתה נזכר ברוקי שהתאמן לקראת הקרב הגורלי מול אפולו, עם נתחי הבשר. והוא ממשיך לעמוד ולהביט בך באותו מבט קר.

ואתה מתעייף. והמכות נחלשות. ואתה לא יכול עוד לעמוד. ואתה נאחז בו, ומחבק אותו. ואתה מנסה להדחיק את העובדה שאתה בוכה לו אל תוך הכתף. אתה אפילו לא זוכר מתי הייתה הפעם האחרונה שבכית. ואחרי כמה שניות אתה מתעשת ודוחף אותו בחוזקה, הרחק ממך. ושוב אתה מולו. ואתה מסתכל עליו, בדיוק כמו שהוא מסתכל עליך. באותן פנים קרות. אבודות. ואין לך מושג מה הולך לקרות. והשפתיים שלו מתחילות לזוז. ולרגע אתה לא מאמין שהוא מדבר אליך. אתה מהופנט. וזה נגמר עוד לפני שהספקת להבין מה בכלל קרה. והמילים שנאמרו עדיין מהדהדות לך בראש, בזמן שהוא סוגר את הדלת. כמו אור מנורה אחרי שהבטת בה לכמה שניות ואז עצמת את העיניים. אני מפחד. אני מפחד. אני מפחד. והוא עדיין שם. עדיין דופק על דלת החדר. ודופק, ודופק, ודופק, בקצב של 80 פעימות בדקה.