ועוד מילים. והברות. ועוד תשובות לעוד ועוד שאלות. ובסוף שלום בלתי נמנע ולהתראות. והעיקר להפר את השתיקה הצורמת. ובו בזמן לתהות, מה לעזאזל היא רוצה לשמוע ומה בשום פנים אסור לפלוט. וחלק ממך עוד רגע באמת קם והולך. אבל ההצגה חייבת להימשך. או בעצם רק להתחיל. במשפט פתיחה צולע בבר הרגיל. ואתה בקושי שומע את עצמך. והיא מחייכת.

הלחות נוראית. וההתחממות גלובאלית. והסרט ההוא עם השחקנית הפנומנלית. והפוליטיקאים מושחתים. והכלכלה מדשדשת. ועוד אסון שפורסם הבוקר בעיתון. וכמעט שכחת את הטיול מהקיץ האחרון. וכמה קשה היה לחזור לשגרה המייאשת. ולעבודה. ואז אתה נזכר בילדות האבודה. ובזקנה שמתקרבת בצעדי ענק. והמחלות והכאבים. והרגשת המחנק. וסקס כמובן, רק כדי לשמור על השפיות. וסקס עם האקס. ובלי לשים לב אתם בחוויות מהסקס שהיה. ואז מפציעות תהיות של אהבה. ומה הייתם עושים בלעדיה. ואז פרידה. געגוע. כעס. ייאוש. ואכזבה. ולפתע שוב חוזרים ומדברים על אהבה.

וצריך לחשוב על העתיד. ולזכור את העבר. והכל כבר נאמר. ונלעס. ונבלע. והוקא בחזרה. ומה אפשר להוסיף, על המילים שהתנדפו עם הרוח. וכלום לא השתנה, או נפתר. כל שנותר, זה לא לומר דבר.