אני רואה עצים מבטון ופרחי צלופן,
אני רואה אותם מלבלבים עבור עוד שרלטן,
ואני חושב לעצמי: איזה שקר מופלא.

אני רואה שמיים של כחול שכוסו בעשן,
וימי הברכה, נשכחו כבר מזמן.
ואני חושב לעצמי: איזה שקר מופלא.

קרני האור מכל כיוון מנצנצים,
מכבים את הירח ואת שאר הכוכבים.
מאירים אנשים עם הבעה פשוטה,
וחושפים את מה שהסתתר תחת העלטה.
ואני חושב לעצמי: איזה שקר מופלא.

אני שומע תינוקות בוכים, ואני רואה אותם גדלים.
הם ילמדו יותר משאדע בחיים.
ילמדו לדבר, ולא להקשיב,
ילמדו לבנות, וגם להחריב.
ואני חושב לעצמי: איזה שקר מופלא.

הולך ברחוב
בלי להשאיר עקבות,
צופה בחלונות
שאינן רואות אותי,
באנשים
שאינם יודעים שאני קיים.

נושם
בלי להותיר סימן,
כמו צל חולף על פני קיר,
כמו ריח שנמוג באור בוקר קריר.

אני לא מגע,
לא קול,
לא הֶד.

אני הסדק שבין השברים,
ההפסקה בין הנשימות.
והאדווה אחרי הגלים.

אני הגמגום במילה שלא הושלמה.
הדממה שנשארת אחרי המנגינה.
והזמן שבורח בין פעימה לפעימה.

נושם
בלי להותיר סימן,
כמו צל חולף על פני קיר,
כמו ריח שנמוג באור בוקר קריר.

אני הזיכרון שנעלם לפני שהוא נפרד,
החדר שהאור נוטש,
והשכחה שמותירה אותי לבד.

יש לי רצונות, שאיפות, תקוות —
אפילו התקווה
שהחיים יהיו פחות כואבים.

ואז אני יושב ליד חלון,
מביט החוצה אל העולם,
ומרגיש —
בעצב הנפש —
שהחיים הם רק חלום,
ושהמציאות היא דבר אחר:
מין טעות או אשליה.

וכל מה נותר לנו —
הוא הכיסופים למה שאיננו יודעים,
געגוע למקום
שמעולם לא ראינו.

להיות עייף מבלי לדעת ממה,
להיות עצוב בלי להבין את הסיבה,
לחלום חלומות שלא מגלים את סודם,
לחיות חיים שלמים מבלי להבין את משמעותם.

מאין באתי,
ולאן אני הולך?
אני ממשיך לשאול —
בלי לחכות לתשובה.

המחשבות נודדות ללא מנוח,
הימים חולפים, נמסים אל תוך עצמם.
כמו רוחות תועות במדבר צחיח,
שוקעים בלי קול בין גרגירי הזמן.

מאין באתי,
ולאן אני הולך?
אני ממשיך לשאול —
בלי לחכות לתשובה.

אף אחד לא באמת יודע.

לא מצליח לזהות את פניו.
האם הוא קיים כאן ועכשיו?

המחנק מתגבר,
דק וקר,
נקרע
ולא נתפר.

נוטף מהשוליים,
נשמט מהידיים,
לא נשבר.

מאחוריו —
שום דבר.
מלפניו —
העבר.

ולא ידעתי —
אם זו רק ההתחלה
או שהסיפור כבר נגמר.

באתי
לא זוכר מאיפה
לא יודע לאן
ואני אפילו לא מוכן
ובכל זאת אני כאן
עדיין כאן

וראיתי
יער אכזר ומסוכן
ושהכל עניין של זמן
ואין שום דרך נכונה
ואין תמונה
רק חלל עצום
ואשליות
וערימת בשר שרוצה לחיות
ומידי פעם להינות
בין פחדים ואכזבות

ולא יכול לנצח
ואין טעם לנסות
זה הגורל המשועמם
שבסוף יקח את כל מה שלא היה שלי מעולם
ועודני כאן
מנסה להיות מושלם
וזה בא ונעלם
ומתמוסס
בים של זכרונות
וכבר לא רוצה לשנות
רק להיכנע
ולהתמסר
לכלא המופלא בו זכיתי לחיות